פרקליטות מחוז ירושלים ניהלה הליך נגד קורבן גניבה, למרות שהתביעה המשטרתית הגיעה להסדר טיעון מקל עם מי שגנבו את כספו - במקום לראות בו קורבן עבירה. המשפט נמשך על פני 29 ישיבות, תוך שהפרקליטות דוחה את בקשת בית המשפט להפסיק את ההליך. בנוסף לכך התברר, שהמשטרה מסרה לבית המשפט מידע לא נכון לצורך אישור ההסדר עם הגנבים.

תמונה זו עולה (23.5.17) מפסק דינו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי. "בתיק זה התגלה מצב אותו לא ניתן להעלות על הדעת: מדינת ישראל - כמאשימה - מדברת בשני קולות ומתנהגת, לצערי, בצורה שאינה מקיימת את שלטון החוק במדינה ישראל", קובע דרורי בחריפות רבה. הוא הורה להעביר את פסק הדין לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כדי שיתן את דעתו על החלוקה בין התביעה המשטרתית לבין הפרקליטות, שיצרה את מה שדרורי מכנה "עיוות דין משווע".

אהוד אברג'יל הוא בעל פיצריה, שהביא הזמנה לארבעה צעירים ובטעות מסר להם גם שקית ובה 120,000 שקל. הארבעה נטלו את הכסף לעצמם, ואברג'יל גייס את חבריו אלירן דרי, יעקב אזור ונחמן עמנואל בניסיון להשיב את כספו. הארבעה נסעו לביתו של אחד מהגנבים, ולטענת המדינה סחטו ממנו באיומים (ללא אלימות פיזית) החזרה של 15,000 שקל. אלא שסכום זה נתפס בידי המשטרה כראיה במשפטו של אברג'יל ולא הוחזר לו עד היום. ארבעת הגנבים הואשמו בגניבה, עבירה שעונשה שלוש שנות מאסר, ואילו אברג'יל וחבריו הואשמו בסחיטה באיומים - עבירה שעונשה תשע שנות מאסר.

דרורי אומר כי התובע, עו"ד חיים פס, דחה את בקשותיו, שאלותיו והפצרותיו ומסר שמדיניות הפרקליטות היא לנהל את ההליך עד תומו. דרורי מדגיש את האבסורד: אברג'יל הוא קורבן העבירה, מנסה להחזיר לעצמו את כספו - ואז הפרקליטות עוצרת אותו, מבקשת להאריך את מעצרו עד תום ההליכים, לא קיבל רשות להיות נוכח בלידת בנו ובשלב מסוים הוחזק באותו תא עם אחד הגנבים.

עוד אומר דרורי כי פרקליטות המחוז - אז בראשותה של נורית ליטמן, כיום המשנה לפרקליט המדינה - סירבה במשך שנתיים למסור לו מה עלה בגורלם של הגנבים. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות מסרה לו הפרקליטות, כי המשטרה הגיעה איתם להסדרי טיעון והם נדונו לתקופות מאסר על עד חודשיים, קנס נמוך ופיצוי של 1,500 שקל. פס לא ידע להסביר, מציין דרורי, כיצד זה הקורבן אינו מקבל את כספו ואף נדרש לשאת בהוצאות הגנתו לאורך שלוש שנות משפטו.

לדברי דרורי, לא ברור לו כיצד זרוע אחת של המדינה (המשטרה) אינה דורשת מן הגנבים להחזיר את הכסף, ואילו הזרוע השנייה שלה (הפרקליטות) מעמידה לדין את הקורבן. עוד הוא מציין, כי המשטרה מסרה לבית משפט השלום, כי הכסף הוחזר לאברג'יל והיה זה אחד הנימוקים להסדרים המקלים - בעוד מידע זה היה חסר בסיס. דרורי מוסיף, כי אינו יכול להבין את גישתו של פס, לפיה העבירה המיוחסת לקורבן חמורה מזו שיוחסה לגנב. הוא גם מעיר, כי פס הציג בצורה לא נכונה פסק דין של בית המשפט העליון בניסיון לתמוך בגישתו, והביא בצורה חלקית בלבד ציטוטים מתוך ספרו של השופט יעקב קדמי על המשפט הפלילי.

ברמה המשפטית מדגיש דרורי, כי לדעתו מותר היה לאברג'יל לעשות דין לעצמו, שכן כאמור הוא לא הפעיל אלימות כלשהי כלפי הנגבים אלא רק דרש את כספו. "תפקידו הראשון והחשוב של בית המשפט הוא להציל עשוק מיד עושקו", מזכיר דרורי. לא הייתה כל הצדקה להגיש את כתב האישום מלכתחילה, ובוודאי שהצדקה כלשהי פגה ברגע בו נעשו ההסדרים המקלים עם הגנבים. דרורי דוחה בשתי ידיים את גישתו של פס, לפיה היה על אברג'יל להגיש תביעה אזרחית נגד הגנבים: זוהי "תשובה שלא מתאימה לשלטון החוק".

דרורי שב ואומר כי עמדתה של הפרקליטות איננה מתיישבת עם שלטון החוק, ערכיה של ישראל והמשפט העברי. הרשעתם של אברג'יל וחבריו הייתה מהווה חטא כפול: עונש מגוחך לגנבים והרשעה חמורה בהרבה לקורבן ולחבריו. "ברור לכל כי ידי לא הייתה יכולה לחתום על הכרעת דין מרשיעה", מסכם דרורי.

לבסוף מדגיש דרורי, כי הנאשמים לא עשו שום דבר פסול וכי כל פעולותיהם היו כדין. כל אדם סביר היה נוהג כמותם באותן נסיבות, והמסר החינוכי והציבורי של התיק הוא שיש לאפשר למי שכספו נגזל לפעול כפי שפעלו הארבעה. הוא מדגיש, כי לא הוכח ביצוע של סחיטה באיומים, וגם אם היה מוכח - היה מקום לזכותם בשל הגנה מן הצדק. את הנאשמים ייצגו עוה"ד דוד הלוי, מיכאל עירוני, ארנון איתן ומוטי איוס.