נציב הביקורת על הפרקליטות,
דוד רוזן, דוחה (יום א', 28.5.17) את מסקנתה של קודמתו,
הילה גרסטל, במקרה שלדעתה היה החמור ביותר של התערבות הפרקליטות בחוות דעת במכון לרפואה משפטית. עם זאת, קביעתו של רוזן מעוררת תמיהות, לנוכח העובדות שהוא עצמו מתאר.
בפרשה זו קבעה גרסטל, כי "חלו שינויים מהותיים בחוות הדעת של רופא המכון בעקבות התערבות גורמים בפרקליטות המחוז. נמצאה התערבות ישירה של הפרקליטות בניסוח ממצאי חוות הדעת של מומחי המכון ומסקנותיה. כתוצאה ממעורבות זו השתנו ממצאים עובדתיים-רפואיים באופן שהחמיר עם הנאשם ותאם את עמדת התביעה".
דקירות בשני צדי הגוף
רופא המכון קבע בחוות דעתו הראשונה, כי מות המנוח נגרם כתוצאה מפגיעה בצידו האחד של גופו (צד א'), ואילו הנאשם הודה בפגיעה בצידו האחר של המנוח (צד ב'). הרופא לא קבע מהי מידת תרומת הפגיעה בצד ב' למות המנוח. במסגרת הודעותיו במשטרה, לא שלל הנאשם אפשרות של גרימת פגיעה במנוח בנוסף לזו שהודה בה (צד ב'). כתב האישום ייחס לנאשם עבירת רצח בגין ביצוע שתי הפגיעות.
בית המשפט העיר, כי לתביעה יש קשיים להוכיח שהנאשם ביצע את הפגיעה הקטלנית. לכן ביקש הפרקליט לבחון עם רופא המכון את האפשרות שמדובר בפגיעה אחת רחבה שנראית כשתי פגיעות, ואת השפעת תזוזת איבריו הפנימיים של המנוח במהלך הניתוח להצלת חייו, על ממצאי חוות הדעת. לאחר בדיקה, נתן רופא המכון חוות דעת משלימה, לפיה פצעי הפגיעה במנוח אינם מתיישבים עם פגיעה אחת - כלומר: עמד על חוות דעתו הראשונה.
בהמשך להמלצת בית המשפט לערוך הסדר טיעון, ביקש הפרקליט לבחון, האם נכון לקבל את הודאת הנאשם לפיה הוא גרם למות המנוח כאשר פגע בו בצד ב'. לצורך כך קיים הפרקליט שיחה עם מנהל המכון דאז,
יהודה היס, ונפגש עם רופא המכון. רוזן מתאר:
"במסגרת פגישה זו, התברר כי רופא המכון לא נתן דעתו להיבט עובדתי-רפואי ('אופן החתך באבי העורקים'), אשר לאחר בדיקתו באמצעות תמונות מנתיחת גופת המנוח, קבע רופא המכון ממצאים עובדתיים-רפואיים, שלא באו בחוות דעתו הראשונה. לנוכח ממצאים עובדתיים-רפואיים חדשים אלה, מצא רופא המכון כי נפלה טעות במסקנתו בחוות הדעת הראשונה. דהיינו, שהפגיעה בצד א' לא יכולה הייתה לגרום, מבחינה פיזיקלית, לפגיעה הקטלנית במנוח, אלא הפגיעה בצד ב'". כלומר: ניתן היה להרשיע את הנאשם על-פי גרסתו.
המכתב של הפרקליט לרופא
בעקבות פגישה זו נפגש רופא המכון עם היס ועם רופא נוסף, ואחריה הודיע לפרקליט בטלפון, כי חוות הדעת תתוקן ותועבר לפרקליטות. ואכן, רופא המכון העביר לפרקליטות חוות דעת מתוקנת - והפוכה מן הראשונה - לפיה הפגיעה בצד ב' היא שגרמה למות המנוח. רופא המכון שלל במפורש אפשרות, כי הפגיעה בצד א' היא בעלת פוטנציאל קטלני, בשונה מחוות דעתו הראשונה.
בפרקליטות סברו, כי חוות הדעת המתוקנת אינה ברורה דיה ולא עולה ממנה בבירור שרופא המכון טעה בחוות הדעת הראשונה, כמו גם מה שנאמר בפגישה בין הפרקליט לרופא. לפיכך, שלח הפרקליט הממונה מכתב ובו בקשה ללקיחת אחריות מפורשת של רופא המכון לטעות שנפלה בחוות דעתו הראשונה, וכן שינויים שביקש בנוסח חוות הדעת. לדברי רוזן, בעקבות מכתב זה קבעה גרסטל, כי הפרקליט התערב בחוות הדעת והביא לשינוי בה.
רוזן דוחה מסקנה זו: "עיון במכתב מלמד, כי אין בו כל שינוי או תוספת, ודאי לא שינוי או תוספת מהותיים לעניין ממצאים עובדתיים-רפואיים ולעניין המסקנה המתבקשת מהם, אשר נקבעו עוד קודם לכן על-ידי רופא המכון, בחוות דעת קודמת שיצאה מלפניו... מדובר בפנייה של פרקליט ממונה לרופא המכון, בה ביקש להבהיר הדרוש הבהרה, ואין באמור בה כדי להשפיע על רופא המכון לשנות את חוות דעתו או להטות את רופא המכון מעמדתו המקצועית, כפי שבוטאה עלי כתב בחוות דעתו המתוקנת (מושא פניית הפרקליט הממונה) שהועברה לפרקליטות.
"בעקבות מכתב הפרקליט הממונה, הוסיף רופא המכון ופירט הממצאים העובדתיים-רפואיים התומכים במסקנתו לפיה הפגיעה בצד ב' היא שגרמה למות המנוח. בנוסף, פירט מדוע הפגיעה בצד א' לא יכולה הייתה לגרום לפגיעה הקטלנית". בעקבות חוות דעת זו, נחתם הסדר טיעון ובו הודה הנאשם בהריגה. רוזן מציין, כי בעוד אותו רופא סבור שחוות דעתו השנייה היא הנכונה - סבור מנהל המכון, ד"ר
חן קוגל, כי היא שגויה וכי דווקא הראשונה, הנוחה יותר לנאשם, היא שהייתה המדויקת.
יצוין, כי קביעתו של רוזן מעוררת תמיהה ואינה עולה בקנה אחד עם התיאור העובדתי שלו-עצמו. כאמור, הרופא דחה פנייה אחת של הפרקליטות לשקול מחדש את חוות דעתו, ונענה רק לאחר פגישה פרונטלית ולאחר שהפרקליט שוחח בנפרד עם היס. מהדוח עולה, כי היה זה הפרקליט שהציג לרופא ממצא רפואי שהביא אותו לשנות את חוות דעתו - תרחיש הנראה בלתי סביר בעליל. זאת ועוד: בדיעבד סבור קוגל - הסמכות המקצועית העליונה בתחום - שחוות הדעת הראשונה, שיצרה לכל הפחות ספק סביר באשמתו של הנאשם, היא שהייתה הנכונה. כמו-כן, לא ברור כיצד הביא השימוע שנערך לאותו פרקליט להפיכת המסקנה המקורית, שהתבססה על תיעוד בכתב מזמן אמת.