ליאור מירז, שהיה חוקר במע"מ ירושלים, ירצה עשרה חודשי מאסר על קבלת שוחד בסך 15,000 שקל ושיבוש מהלכי משפט בפרשת קופת חולים מאוחדת. בית המשפט העליון דחה (יום א', 9.7.17) את ערעורו של מירז על הרשעתו ועל חומרת עונשו, ואת ערעורה של המדינה על קולת העונש.

הפרשה נחקרה בידי המשטרה ורשות המיסים בשנים 2010-2009, בעקבות ממצאים חמורים של מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, על האופן בו פעלה המאוחדת להגדיל בצורה בלתי חוקית את מספר חבריה. כאשר נפתחה החקירה הגלויה, ב-8.11.10, התברר לחוקרים שחלק מהחשודים נעלמו, מסמכים הושמדו וכספים הוברחו - מה שעורר את החשד שדבר קיומה של החקירה הסמויה הודלף להם. החשד נפל על מירז והוא נעצר.

במרכז משפטו של מירז, כמו גם במרכז הערעור, עמד תרגיל דיבוב יוצא דופן שנערך לו. שוטרים סמויים שהוחדרו לתאו ולתא הסמוך לא הצליחו לדובבו, שכן בעצת עורכת דינו - אשר חששה מנוכחותו של מדובב - מסר סיפור כיסוי ולפיו הוא חשוד בהברחת סמים. כיוון שכך, הוכנסו שני שוטרים סמויים לתאו ועוד שוטר לתא הסמוך. בעת חילופי משמרות הסוהרים, דיברו הללו בקול רם על כך שמירז עצור על עבירות מע"מ. השוטרים הסמויים החלו לצעוק עליו ב"חשד" שהוא עצמו סוכן סמוי, ולבסוף סיפר מירז בפירוט רב לאחד מהם על החשדות נגדו - כדי להסיר מעליו חשד זה.

הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון קבעו, כי היה זה תרגיל דיבוב חוקי - גם אם מעורר תהיות וקשיים, כפי שאומר השופט צבי זילברטל בפסק דינו בערעור. למרות הבעייתיות, הוא קובע, "איני סבור כי התנהלותם זו של הסוהרים, כשלעצמה, הביאה לפגיעה משמעותית וחמורה בחופש הבחירה של המערער אם להתוודות בפני המדובבים אם לאו או בזכותו להליך הוגן; שכן גם בהינתן האמור, היה באפשרותו להמשיך ולדבוק בשתיקתו ביחס לפרטי החקירה שהתנהלה בעניינו (כעצת עורכת דינו), או למצער, למסור פרטים חלקיים בלבד".

זילברטל מוסיף: "האם חצתה התנהלות המדובבים המתוארת את הגבול שבין תחבולה לגיטימית לתחבולה אסורה? האם נעשה שימוש באמצעים פסולים באופן שהביא לשלילת יכולתו של המערער לבחור אם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית אם לאו? האם ההודאה הושגה שלא כדין ופגעה באופן מהותי בזכות המערער להליך הוגן? לגישתי, על-אף קשיים כאלה ואחרים שדבקו בתרגיל החקירה, יש להשיב על שאלות אלו בשלילה".

זילברטל מסביר, שהאיומים והצעקות של השוטרים הסמויים לא חצו את הרף בו הודאתו של מירז לא הייתה מרצונו החופשי. הקלטת הדיבוב מלמדת שהוא שמר על קור רוח וענה לשני השוטרים ה"חושדים" בצורה רגועה ומחושבת, הוא לא הודה בעבירות שיוחסו לו ורק סיפר במה נחשד. את ההודאה סיפק לירז מאוחר יותר לשוטר סמוי שלישי, במהלך שיחה נינוחה ונעימה יחסית שניהלו.

לצד דחיית הערעור על חומרת העונש, מותח זילברטל ביקורת על התנגדותה של המדינה לשלוח את מירז לקבלת תסקיר שירות המבחן ועל היענותה של השופטת רבקה פרידמן-פלדמן להתנגדות זו. עם זאת, בפועל לא נגרם למירז נזק, כי העונש שנגזר עליו הוא מקל מאוד ולא ניתן היה להקל בו עוד יותר. זילברטל לא החמיר אותו, בין היתר בשל התנגדותה של המדינה לקבלת התסקיר.

המשנה לנשיאה, סלים ג'ובראן, אומר שאכן מדובר בתרגיל חקירה חריג ומעורר ספקות: "הייתה זו הצגה של ממש שבוימה עבורו, בהשתתפותם של מספר שחקני משנה, איש-איש מגלם תפקיד מתוכנן ומוקפד מראש - מי בדמות העציר המשתולל ומי בדמות הסוהר שאינו סוכר פיו. אלא מאי, שהשחקן הראשי בהצגה זו, אשר לפרקים נדמתה יותר כמחזה אימה, היה עיוור לחלוטין לתחבולה המתוחכמת שנרקמה סביבו, וראה בכך מציאות חיה ומוחשית". אולם כמו זילברטל סבור גם ג'ובראן, שלא היה בכך כדי לכפות על מירז למסור את הודאתו.

השופט ניל הנדל סבר, בדעת מיעוט, שיש לזכות את מירז בשל הפגמים בתרגיל הדיבוב. לדעתו, מירז היה נתון לאיום קשה שמא ייפגע פיזית אם לא יתוודה. "גם מי שאינו שונה פרק בהלכות בתי מעצר מבין כי מי שנחשד כסוכן סמוי, ועל אחת כמה וכמה מי שנחשד במסירת מידע שהוביל להארכת מעצר של עצור אחר, עלול לסבול מהתנכלות פיזית מצד יתר העצורים, שעלולים לחשוש כי הסוכן הסמוי יפגע בהם", הוא אומר. "כל הפעולות שביצע המערער לשם הפגת החשד כלפיו לא הועילו, עד שנדחף להודות כמוצא אחרון, או לפחות כדרך התמודדות נוספת עם החשדות נגדו". את מירז ייצג עו"ד אשר אוחיון, ואת המדינה - עו"ד נעם עוזיאל.