חברת נצב"א שבשליטת קובי מימון זממה וביצעה בשנת 2009 מהלך מורכב, שמטרתו הייתה להפוך את עצמה הן לבעלת השליטה היחידה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב (התמח"ת) והן לנושה מובטחת שלה. כך יכלה נצב"א להחליט מתי לנקוט בהליכי חדלות פרעון נגד התמח"ת ולהשתלט במחיר מופחת על נכסיה ומניותיה. כך קובע (22.8.17) שופט בית המשפט המחוזי מרכז, בני ארנון, האומר שנצב"א פעלה תוך הונאה וקיפוח.

ארנון דחה כמעט את כל תביעות החוב של נצב"א נגד התמח"ת, תוך שהוא קובע ממצאים חמורים על התנהלותה של החברה ומאמץ את מה שהוא מכנה "תיאוריית הקונספירציה" של נאמני התמח"ת - עו"ד יוסי בנקל ורו"ח עליזה שרון. בין היתר נקבע, כי היא הפרה את חובת הגילוי שחלה עליה ופעלה לטובת האינטרסים שלה ולא לטובת התמח"ת כאשר זו הייתה בשליטתה.

במרכז פסק הדין עומד מארג סבוך של עסקות שבוצעו בשנת 2009, כאשר ערב העסקות הייתה נצב"א (באמצעות חברת-הבת ני"פ) בעלת 35% ממניות התמח"ת. השליטה בחברה הייתה בידי חברת מרל"ז שבבעלות מרדכי יונה ובנו אייל יונה (53%). יתרת המניות הייתה בידי אמד נכסים שבבעלות חברת דן. נצב"א רכשה 48% ממניות מרל"ז ביולי 2009.

הנחה של 55 מיליון שקל

בשנות ה-90 העמיד בנק דיסקונט הלוואות לתמח"ת, וביולי 2009 הסכים הבנק לפרוס מחדש את החוב לחמש שנים נוספות. המו"מ על רכישת השליטה בתמח"ת הביא לחילוקי דעות בין נצב"א למרל"ז במו"מ מול דיסקונט, ולמעשה נצב"א טרפדה את ההסכם עם הבנק. כיוון שכך, הסכימו בנובמבר 2009 נצב"א ודיסקונט שהראשונה תרכוש את חובה של התמח"ת לבנק. העסקה נחתמה בדצמבר, כאשר ני"פ שילמה 138 מיליון שקל תמורת החוב של התמח"ת לדיסקונט והפכה לנושה שלה במקומו; התשלום היה נמוך ב-55 מיליון שקל מיתרת החוב. בו ביום נחתם ההסכם לפיו רכשה נצב"א את רוב מניות מרל"ז והגיעה ל-83% ממניות התמח"ת. החברה נכנסה להקפאת הליכים בנובמבר 2011.

נצב"א הגישה לנאמני התמח"ת תביעות חוב בסך 475 מיליון שקל. בעוד התביעות הללו נדונות, רכשה נצב"א מידי הנאמנים את השליטה בתמח"ת תמורת 320 מיליון שקל והתחייבות לשלם 83 מיליון שקל לנושים הרגילים של התחנה. הנאמנים - בנקל, שרון ורו"ח חיים קמיל - נחלקו בהכרעותיהם לגבי תביעותיה של נצב"א. ברוב דעות נקבע, כי 123.7 מיליון שקל יוכרו כחוב מובטח, 6.7 מיליון שקל יוכרו כחוב רגיל, 110.3 מיליון שקל יהיו חוב מושעה (שייפרע לאחר כל הנושים למעט הבעלים) ו-234.3 מיליון שקל לא ישולמו כלל. על קביעות אלו הוגשו ערעורים של נצב"א, אגד, דן ונושים אחרים.

ארנון קובע תחילה, כי נצב"א הייתה דה-פקטו בגדר של נושא משרה בתמח"ת כאשר ניהלה את המו"מ עם דיסקונט על פריסת החוב - וככזו היו מוטלות עליה חובות אמונים וגילוי. אולם מימון וחבריו נטרלו את דירקטוריון התמח"ת ממעורבות במו"מ עם הבנק, לא מסרו לחברה פרטים בסיסיים על המו"מ, הותירו את נושאי המשרה בה מחוץ לתמונה ויצרו בפניה מצג שווא לפיו הם פועלים על-מנת לשפר את תנאי פריסת החוב. בפועל, מטרתם הייתה לרכוש את החוב בהנחה - כפי שאכן אירע - או כדי להגיע להסכמה עם דיסקונט על רכישת נכסי התמח"ת במסגרת כינוס נכסים. את מצג השווא מייחס ארנון בין היתר למימון עצמו, בהתבטאויותיו בישיבת דירקטוריון התמח"ת באוגוסט 2009.

הפרה את חובות האמונים והגילוי

עוד קובע ארנון, כי נצב"א אף הציעה במפורש לדיסקונט לנשל את התמח"ת מנכסיה על-ידי כך שהיא תרכוש אותם במישרין מהבנק - דבר שהיה גורם לקריסתה המיידית של התמח"ת; דיסקונט הוא שדחה הצעה זו. הוא גם קובע, כי מרל"ז של יונה פעלה בניגוד עניינים חמור באישור ההסדר עם דיסקונט, שכן היה ברור לה שבלא ההסדר לא תרכוש ממנה נצב"א את התמח"ת - רכישה שהייתה קריטית לתשלום חובות אחרים של משפחת יונה.

ארנון ממשיך וקובע, כי נצב"א הפרה את חובת האמונים שלה כלפי התמח"ת, כאשר ניצלה לטובתה-שלה הזדמנות עסקית שהייתה שייכה לתמח"ת - האפשרות לרכוש בהנחה משמעותית את החוב לדיסקונט. האפשרות להפחית את החוב ב-50 מיליון שקל הייתה משפרת משמעותית את מצב התמח"ת, אך נצב"א גזלה ממנה אפשרות זו. נצב"א גם הפרה את חובת הגילוי שלה כלפי התמח"ת בנוגע לעסקה עם דיסקונט, בכך ששמרה על עמימות בנוגע לפרטי המו"מ עם הבנק, הסתירה מהתמח"ת מידע ואף מסה לה מידע שגוי - קובע ארנון. לבסוף, הפרת האמונים באה לידי ביטוי גם בכך שנצב"א הייתה מצויה בניגוד עניינים מובנה במו"מ מול דיסקונט.

נצב"א הייתה מצויה בניגוד עניינים והפרה את חובת האמונים גם כאשר פעלה בתחילת 2010 לרכישת האג"ח שהנפיקה התמח"ת לציבור, פעולה שהפכה אותה לנושה המובטח היחיד של התמח"ת לאחר שכבר רכשה את החוב לדיסקונט. ארנון מוסיף וקובע, שנצב"א הפעילה את התמח"ת ב"מימון דק" וללא כרית ביטחון מספקת, ונמנעה מלבצע בה השקעות שהיו חיוניות להמשך פעילותה של התחנה עצמה. נצב"א הייתה חייבת לעבות את כרית הביטחון של התמח"ת ולהבטיח שתוכל לפרוע את חובותיה, שכן הייתה מודעת היטב למצבה כאשר רכשה את השליטה בה - מדגיש ארנון.

כמעט כל החוב - בסוף התור

התוצאה של עסקות אלו הייתה יצירתו של עיוות עסקי, כאשר אחריהן נטשה נצב"א את האינטרסים של התמח"ת ונושיה והעדיפה את האינטרסים שלה, מוסיף ארנון. במהלך השנתיים שעד קריסת התמח"ת, היא לא פעלה לשיפור מצבה הפיננסי ולא הזרימה לה הון, לא ניסתה לשפר את תנאי ההלוואה אלא רכשה אותה בהנחה ניכרת וכאמור רכשה את האג"ח כדי להבטיח את מעמדה-שלה מול התמח"ת.

מכאן מגיע ארנון למסקנה, כי מדובר במהלך מתוכנן מראש של מימון להשתלט על התמח"ת ונכסיה במחיר מופחת. הוא דוחה את טענת נצב"א, לפיה רכשה את השליטה מתוך אמון ביכולתה להבריא את החברה, וקובע שמטרתה הייתה לרכוש בהנחה את נכסי התחנה. בישיבת דירקטוריון נצב"א בנובמבר 2009 אמר מימון לגבי התמח"ת, כי ברצונו לקנות כמה שיותר נכסים ולאחר מכן להגדיל את מספר בנייני המגורים באיזור.

"ברי אפוא, כי תוכניתה של נצב"א הייתה, לכל אורך הדרך, להוביל לכך שהתמח"ת תקרוס ולא תשוקם, וכי האינטרס העסקי שלה התמצה בנכסי הנדל"ן של התמח"ת ובפיתוחם", מסיק ארנון מדבריו של מימון. בשל כך, לא השקיעה נצב"א בתמח"ת את הכספים שהיו דרושים לה, כאשר היה ברור שהדבר יוביל במוקדם או במאוחר לקריסתה של האחרונה. ההיגיון העסקי היחיד בעסקות - רכישת השליטה, רכישת החוב ופדיון האג"ח - היה להוביל לקריסת התמח"ת ולרכישת נכסיה במחיר מופחת, הוא קובע.

מדובר בנסיבות חריגות ואף קיצוניות, ממשיך ארנון, המצדיקות להעביר את החוב לנצב"א לסוף התור. נצב"א העדיפה שלא להשקיע בחברה אלא בעסקות שהניבו לה רווחים ולהוביל במתכוון את התמח"ת לקריסה ולחדלות פרעון. מדובר בהונאה כלפי התמח"ת ואולי גם כלפי בעליה האחרים, בקיפוחם של הנושים ובפגיעה בתכלית קיומה של החברה.

לאור כל זאת קבע ארנון, כי חובה של התמח"ת לנצב"א בעקבות רכישת החוב לדיסקונט (188 מיליון שקל) יחולק לשניים: 50 מיליון שקל לא ייפרעו כלל, ואילו 138 מיליון שקל יועברו לסוף התור. גם 45.6 מיליוני השקלים שהם החוב בעקבות פדיון האג"ח יועברו לסוף תור הנשייה, וכך גם הלוואות בעלים בסך 45 מיליון שקל. רק 7.3 מיליון שקל יוכרו כחוב רגיל.

את נצב"א ייצגו עוה"ד פיני רובין, ירון אלכאוי ואמנון ביס; את אגד ייצגו עוה"ד רונן מטרי ורמי אהרון; את דן ייצגו עוה"ד יהודה רוזנטל ולילי שרגא; ואת הכנ"ר - עו"ד גלי עטרון.