תופעה של הגשת תביעות קטנות נגד משרד הפנים כחלק מהמאבק במאגר הביומטרי נחשפה בפסק דינה של השופטת מאג'דה-מורקוס. מדובר בתביעות המוגשות לפי חוק הספאם, בטענה שמשלוח מסרונים של משרד הפנים בנושא מהווה הפרה שלו בדמות פרסומת הנשלחת ללא הסכמתו של המקבל. מאג'דה-מורקוס מציינת, כי התובע בתיק שלפניה - ליאור גבע - הגיש את תביעתו באמצעות האינטרנט ונעדרו ממנה שמו וחתימתו, וכן צילום המסרון (פרטים אלו הושלמו מאוחר יותר). הוא טען שנעזר בחבר, אך סירב למסור את שמו.

לדברי מאג'דה-מורקוס, הוויכוח על המאגר הביומטרי הוא לגיטימי, אך אין לעשות שימוש בחוק הספאם ולהגיש תביעות סרק בניסיון למחות נגדו. "השימוש בחוק התקשורת כדי לקדם מטרה אחרת החורגת ממטרות החוק הינו שימוש פסול שמכביד על המערכת", היא אומרת. עוד היא מציינת, כי גבע לא אמר אמת כאשר טען שלא יכול היה לגרוע את עצמו מרשימת התפוצה, שכן במסרון היה לינק שאפשר לעשות זאת.

התביעה עצמה נדחתה לאחר שנקבע, כי לא מדובר במסר פרסומי שאותו מגביל חוק הספאם וגם לא במסר פוליטי. המסרון נגדו יצא גבע רק הודיע ל-2.5 מיליון תושבים על-כניסתו לתוקף של חוק המאגר הביומטרי, וזהו מידע שראוי שיגיע לידיעת האוכלוסייה. המדינה אינה גוף מסחרי, אינה פועלת למטרות רווח והאגרות שהיא גובה נועדו לממן את פעולותיה. קבלת התביעה תביא להצפת בתי המשפט ותפגע בציבור עצמו, ממנו יימנע מידע חיוני. משלוח המסרונים הוא גם דרך לייעול ולחיסכון, שכן הוא בא במקום משלוח בדואר על כל הכרוך בכך. גבע חויב בתשלום הוצאות בסך 400 שקל.

עו"ד אבי קלינגהופר התרשל כאשר ייצג את דוד סילבר ברכישת דירה בחיפה, וישלם לו 20,000 שקל - קבעה השופטת מריה פוקוס-בוגדאנוב. קלינגהופר לא בדק בעירייה את המצב התכנוני של הנכס, וכך גילה סילבר רק לאחר ששילם מקדמה, כי הדירה נבנתה ללא היתר וכי באותו שטח אמור היה להיות מוסך. לדברי פיקוס-בוגדאנוב, העובדה שמדובר בנכס שנבנה לפני 80 שנה, היא לבדה הייתה חייבת לעורר אצל קלינגהופר נורות אזהרה ולחייבו לבדוק את המצב התכנוני.

עוד התקבלה טענתו של סילבר, לפיה קלינגהופר לא הפנה את תשומת ליבו לסעיף שהוסתר בשולי הסכם הרכישה, ולפיו לא יוכל לתבוע את עורך דינו בנושא המצב התכנוני. לדברי פיקוס-בוגדאנוב, הכנסת הסעיף מלמדת שקליגנהופר ידע שעלולות להתעורר בעיות ובכוונה יצר לעצמו פטור מראש. היא קובעת, כי למעט בדיקת הנסח - הוא לא עשה דבר כדי לעמוד בחובת הזהירות שלו, הן בתוקף היותו עורך דין והן ספציפית מול סילבר.

פיקוס-בוגדאנוב גם מציינת, כי קלינגהופר הפנה אותה לפסק דין בו נדחתה תביעה דומה - אך לא דיווח שעל פסק דין הוגש ערעור ובמסגרתו הגיעו הצדדים לפשרה מבלי להודות בטענותיהם ההדדיות. "הייתי מצפה מהנתבע, עורך דין במקצועו, כי יידע להציג בפני בית המשפט את התמונה המלאה, וצר לי על כך שנכשל לעשות כן", היא אומרת. קלינגהופר חויב להחזיר לסילבר את שכר הטרחה שגבה ממנו ואת התשלום למתווך ולפצותו על עוגמת הנפש שנגרמה לו.

חברת התעופה סוויס תפצה ב-5,000 שקל את טלי ברסלב וארז ברסלב, על איחור של שמונה שעות בטיסתם מבריסל לציריך בדרכם לתל אביב. החברה טענה, כי בני הזוג וילדיהם איחרו להגיע לבידוק בבריסל, שכן התבקשו להגיע ארבע שעות לפני הטיסה - בעקבות הפיגוע בנמל התעופה שהתרחש חודש לפני כן, במארס אשתקד. אולם השופטת תמי לוי-יטח אומרת, כי לא הוצגה כל ראיה להנחיה כזאת, וממילא התקנות הבינלאומיות קובעות התייצבות של לכל היותר שלוש שעות לפני הטיסה. עוד היא אומרת, כי סוויס הייתה יכולה להתאים את לוח הטיסות שלה למצב החדש, ולמצוא דרך לסייע לבני המשפחה לעבור את הבידוק במהירות ולהספיק לטיסה.

ברסלב תבעו פיצוי של 12,000 שקל בשל אובדן ימי עבודה (בגין האיחור בהגעה ארצה ובטענה שהאישה חלתה בעקבות האירוע) ו-5,000 שקל על עוגמת נפש. לוי-יטח דחתה את החלק הראשון של התביעה, שכן הוא לא הוכח. הפיצוי המירבי לפי החוק לכל בני המשפחה בשל העיכוב הוא 8,300 שקל - אך לא ניתן לפסוק יותר ממה שנתבע, ולכן כאמור תשלם סוויס רק 5,000 שקל. לוי-יטח דחתה את התביעה נגד בריסל איירליינס, בה טסו בני המשפחה מתל אביב לציריך ושלא היה לה כל קשר לטיסה חזור.

רבקה ויעקב קודלר לא פנו לקבל פיצוי של 400 אירו מחברת התעופה Small Planet על עיכוב בטיסה לכרתים - ולא יקבלו פיצוי כלשהו. הרשמת יעל מרמור-דולב קבעה, כי חברת קווי חופשה פעלה כנדרש כאשר הטיסה התאחרה ב-16 שעות בשל תקלה טכנית של הרגע האחרון, בעוד קודלר כלל לא הוכיחו את טענתם לפיה ביקשו לבטל את הטיסה ולא נענו. הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות עליהן לא הייתה לקווי חופשה שליטה, ולכן התביעה נגדה נדחתה - וממילא גם הודעת צד ג' ששלחה לחברת התעופה. קווי חופשה הנחתה את כל הנוסעים לפנות ל-Small Planet שהעניקה פיצוי, אך קודלר נמנעו מלעשות זאת ובמקום זאת תבעו פיצוי של 10,000 שקל - אותו לא יקבלו.