החטוטרת הישראלית בכורדיסטן מחזירה אותי אחורה, כשלושים וחמש שנה, לימים שלאחר מלחמת לבנון הראשונה. בשני המקרים השגיאה התנוססה ומתנוססת על הקיר, אך מנגד אף "בכיר ביטחוני" לא ניסה ולא מנסה להציל את המצב. ומאחר שאני לא חושד שראשי המדינה וזרועותיה הביטחוניים כל כך אידיוטים, הרי שאני חושש ששוב מישהו בישראל החליט להקריב ידידי אמת "לשם התראה". בספטמבר 1982 נבחר באשיר גו'מייל לנשיא לבנון. גו'מייל היה בנו של פייר גו'מייל, האיש שהקים את הפלנגות הנוצריות בלבנון, כנגד המוסלמים, הסורים והפלשתינים שם. מולו עמד נשיא לבנוני - נוצרי חלש, שהנוצרים לא ראו בו את ביטויים העדתי. לאיש קראו כמיל שמעון. הדרוזים הלבנונים עמדו בקרב שבין הפלנגות הנוצריות למוסלמים ולפלשתינים לצד האחרונים נגד הנוצרים המיליטנטים. בראש הדרוזים עמד אז כמאל גו'נבלט. אבל המאבק העדתי הזה, שישראל ניגנה בו כינור ראשון לטובת הפלנגות הנוצריות, לא הסתיים בדורם של המנהיגים הללו אלא עבר לדור השני, לצאצאיהם. דני שמעון - בנו של כמיל שמעון, חיפש גם הוא את הנשיאות הלבנונית במסגרת ה"בן יורש", שהייתה אז כל כך מקובלת בעולם הערבי. פייר גו'מייל הצמיח שני בנים - באשיר ואמין, שלא חפצו עוד בנשיא נוצרי הססן אלא תבעו הגמוניה נוצרית מלאה בלבנון, תוך שליחת הסורים חזרה מעבר לגבול. גם לכמאל גו'נבלט היה את ה"בן יורש" שלו, היה זה ואליד גו'נבלט, שאף הוא הוא המשיך בדרך אביו את הגיבוי הדרוזי למוסלמים, לסורים ולפלשתינים. הייתה זו לא רק מלחמה פנימית בין עדות ודתות שסועות בלבנון על-רקע מדינה מתפוררת ומתבוססת בדמים, אלא היה זה גם קרב על עתידה של לבנון מבחינת האוריינטציה המדינית שלה: קיומה של מדינה מזרח תיכונית כאחיותיה הערביות או הפיכתה למדינה מערבית-אירופית במזרח התיכון, על-פי הדגם הישראלי. משפחת גו'מייל חפצה להפוך את לבנון למדינה אירופית עם אוריינטציה צרפתית-מערבית ואילו המוסלמים ומשפחת גו'נבלט העדיפו להפוך סופית לעוד מדינה מזרח תיכונית-ערבית עם חסות סורית. משפחת שמעון העדיפה שלבנון תמשיך בעמעומים הפוליטיים שלה, ללא החלטה ממשית ולשמור על ה"איזון" העדתי בחלוקת משרות השלטון. אם ברקע המוסלמי-דרוזי עמדה סוריה, הרי שברקע של הפלנגות ובהקמתן עמדה ישראל. מלחמת לבנון הראשונה - בקיץ 1982, הייתה התפרצות הקונפליקט הזה, שהחזרה הגנראלית שלו התרחשה כבר בשנת 1978, במה שישראל קראה לכך "מבצע ליטני".
