"ההכרעה המשפטית אינה משקפת השקפת עולם, כי אם את פרשנותו של הדין לפי מיטב הכרתו של השופט ואת יישומו על נסיבות המקרה הקונקרטי. בשבתו של השופט לדין אין הוא מבקש (וממילא אסור לו) להנחיל את ערכיו או השקפתו הפרטית בעניין הנדון". זהו אחד מעקרונות היסוד אותו מבקשת הנשיאה היוצאת של בית המשפט העליון, מרים נאור, להדגיש בסקירת פסיקתה.

הנהלת בתי המשפט פרסמה (יום ב', 23.10.17) סקירה של פסקי הדין העיקריים שנתנה נאור בבית המשפט העליון. למרות שנאור אינה חתומה על הסקירה, ברור שהיא הוכנה בלשכתה תוך קבלת הדרכתה ואישורה. לכן, ניתן לראות בה סיכום של תפיסותיה המשפטיות, בתום קרוב ל-40 שנות שפיטה ומתוכן 16 שנים בבית המשפט העליון.

בנושא הרגיש והשנוי במחלוקת של ביטול חוקים אומרת נאור, כי נקודת המוצא היא שעל בית המשפט לנהוג בריסון בבחינת חוקים שחוקקה הכנסת, אלא ש"אין משמעות הדבר כי החוק חסין מפני ביקורת שיפוטית". כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי חוק מסוים אינו חוקתי הוא אינו עושה זאת ברצון, אלא מכוח חובתו לעשות כן, במסגרת מערך האיזונים והבלמים בין הרשויות.

חשיבותו של חופש הביטוי

לגישתה של נאור, בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת מתקיים "דיאלוג חוקתי", במסגרתו הכנסת מחוקקת חוק, אשר לפי ההנחה תואם לדעתה את המבחנים החוקתיים. בית המשפט לעיתים נדרש להעביר את החוק תחת ביקורת חוקתית, ולעיתים, לאחר הבחינה, מגיע בית המשפט למסקנה שהחוק או חלקו אינו חוקתי. גם לאחר קביעה זו הדיאלוג נמשך ובמידת הצורך, הכנסת מחוקקת מחדש ואף החוק החדש כפוף לביקורת חוקתית. נאור עצמה דחתה עתירות רבות שביקשו לפסול חוקים, אך גם תמכה בפסילתם של אחדים: הפטור מגיוס לתלמידי ישיבות, הפרטת בתי הסוהר, אחד מהתנאים לקבלת גימלת הבטחת הכנסה ומס ריבוי דירות.

נאור גם מצביעה על חשיבות ההגנה על זכויות היסוד ועל העקרונות הדמוקרטיים. בין היתר היא עמדה על חשיבותו של חופש הביטוי בכלל ושל חופש הביטוי הפוליטי בפרט, וקבעה שהוא מהווה חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם. נאור אישרה את התמודדותם של חנין זועבי וברוך מרזל לכנסת ה-20 באומרה, כי נדרש איזון בין הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר ובין זכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני מי שמבקשים להשתמש בכלים שהיא מאפשרת כדי לשלול את קיום המדינה או לפגוע בעקרונות היסוד שלה; במקרים אלו, לא נחצה הרף הגבוה המאפשר מניעת התמודדות.

בנושאי דת ומדינה הדגישה נאור במיוחד, כי הפסיקה אינה מבטאת השקפת עולם. עוד הדגישה בפסיקתה את חשיבותו של עקרון שלטון החוק ואת הצורך להבטיח שלכל מעשה מינהלי תהיה הסמכה בחוק, כתנאי לתוקפו. אותה נקודת מוצא הובילה אותה להורות מספר פעמים על הריסת בנייה בלתי חוקית ביהודה ושומרון. נאור גם הפגינה עמדה נחרצת בנוגע טוהר המידות בשירות הציבורי, ובין היתר קבעה, כי גם אם הגשת כתב אישום נגד ראש העירייה לא פוסלת את כהונתו פסילה אוטומטית מכוח הדין, עדיין קיימת חובה על מועצת העירייה לשקול האם יש להעבירו מכהונתו.

יצרה את עילת הנזק שאינו ממוני

בפסיקותיה הרבות במשפט הפלילי הדגישה נאור את תפקידו של המשפט הפלילי בהגנה על החברה ועל ערכיה, ואת החשיבות הטמונה ביישומו הצודק והבטחת ההגנה על זכויות נאשמים בפלילים. גם כאן ציינה שוב ושוב, שעובדות התיק הן היסוד שממנו נגזר הדין, וכלשון האמירה האהובה עליה: "הדין נגזר מן העובדות".

נאור גם עמדה על חובת שמירת השוויון בפני החוק, כפי שאמרה בפסק דינו של משה קצב: "כולם שווים בפני החוק. כל בני האדם שווים בפני המשפט ובפני השופט. גדול כקטן. עשיר כעני. מכובד כפשוט. עת עומדים הם בפני השופט, עירומים הם כביום היוולדם. כולם שווים בין שווים". לצד החשיבות שראתה נאור בשמירה על הערכים המוגנים שביסוד העבירות, היא הדגישה גם את חובתו של בית המשפט להקפיד על התנהלות ראויה של התביעה כלפי נאשמים.

בתחום האזרחי קבעה נאור הלכה חשובה בתחום התביעות הצרכניות, ולפיה נזק בר פיצוי אינו מוגבל לנזק ממוני, וכולל גם נזק לא ממוני מסוג של "תחושות שליליות ותחושות של גועל". מאז אותה פסיקה - בפרשת הסיליקון בחלב של תנובה - כוללות תביעות ייצוגיות רבות את העילה הזאת.

הדקדקנות במסגרת מלאכת פרשנות החקיקה המאפיינת את פסיקתה של נאור, באה לידי ביטוי גם בדיני המס. רק לאחרונה היא קבעה, בפרשנות שכזאת, כי אין לאפשר קיזוז לאחור של הפסדים לצורכי מס - שכן החוק אינו מעניק אפשרות כזו.