שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
אברהם הימן, סבור, כי די בכך שעיתונאי קיבל בהדלפה חומר חסוי - כדי למנוע ממנו לבקש אישור לפרסם חומר זה. עמדתו של הימן עומדת בסתירה לחופש העיתונות, ואם תתקבל - משמעותה תהיה פגיעה בהסתמכות על הדלפות. מהחלטתו גם עולה, כי הוא עצמו לא היה מכיר בחיסיון העיתונאי - בו הכיר בית המשפט העליון.
חברת קסטינה תקשורת, העוסקת בהפקת סרטים תיעודיים, ביקשה אישור להשתמש בתיעוד חזותי של חקירתו במשטרה של הנוכל המורשע מאיר פטריק מקנטי. הלה מרצה עשר שנות מאסר על התחזות וזיוף, במסגרתם הוציא במרמה כספים ויחסי מין. במהלך משפטו התברר, כי בשנת 1998 נעצר מקנטי בחשד לסחר בסמים, והסכים לשתף פעולה עם המשטרה בחקירת ניסיון רצח של אדם אחר. מקנטי היה עד מדינה, תיק הסמים נגדו נסגר - אך הנאשמים נגדם העיד זוכו, משום שבית המשפט לא האמין לו.
במאי 1998 נחקר מקנטי בידי
אפרים ברכה המנוח, ובין היתר אמר לו: "אני תחמן, אני רמאי, אני נוכל, אני לא משקר, אני רמאי, אני נוכל, אני שקרן, אני תחמן, גנב, הכל, אתה יכול לקרוא לי מה שאתה רוצה". חקירתו של מקנטי צולמה בווידאו וקסטינה - המכינה עבור ערוץ 2 סרט על התחזויות וזיופים - ביקשה להקרין 20 שניות אלו מתוך החקירה. מאחר שמדובר בחומר חקירה, היא נזקקה לאישורו של בית המשפט.
הימן אומר (15.10.17), כי היה מקום לדחות על הסף את הבקשה, שכן קסטינה לא באה לבית המשפט בידיים נקיות. "נשאלת השאלה המקדמית: כיצד הגיע תקליטור זה לידי המבקשת? ומיהו האדם שמצא לעצמו הזכות המפוקפקת לפרסם החקירה או קטע ממנה בניגוד לחוק? כמובן, שמשום המכונה במקומותינו 'חיסיון עיתונאי', חיסיון יציר הפסיקה והוא חלק בלתי נפרד מהדין, לא ניתן מענה לשאלה זו. אלא שאף על-פי כן השאלה עומדת על מכונה.
"מאן דהוא, בניגוד לחוק מצא להעביר תיעוד חזותי, אסור בפרסום, למי אשר אינו מוסמך לקבלו. אין נפקא מינה מי הוא אותו אדם. אלא שעצם המעשה יש בו כדי להציב בעיה בבקשה גופה. רוצה לומר, כי הבא לבקש ולקבל סעד מבית המשפט... ראוי כי יבוא בידיים נקיות". מאחר שקסטינה מבקשת להשתמש בתקליטור, הרי שהיא עומדת לצידו של האדם שביצע את העבירה בכך שמסר לה את המידע - ודי בכך כדי לדחות את הבקשה, אומר הימן.
הימן דחה את הבקשה גם לגופה, באומרו שיש להגן על זהותו של מקנטי כעד מדינה [למרות שמדובר בתיק מלפני 19 שנים, מקנטי העיד בבית המשפט והוא עצמו הסכים לפרסום]. עוד הוא אומר, כי אינו מבין מהי החשיבות העיתונאית שבפרסום הקטע החזותי, ודי בכך שיובא המלל מתוך החקירה.
