בוטל פסק בורר של גורן שאישר לחברות שכר בעשרות מיליונים

בית המשפט המחוזי מרכז ביטל פסק בוררות של השופט בדימוס אורי גורן, שהעניק לחברות לנדקו ומילומור שבשליטת איש העסקים פרדי רובינסון שכר בסך של כ-66 מיליון שקל עבור עבודה שביצעו בהיקף של 84.7 מיליון שקל. בית המשפט קבע: החברות זכאיות לשכר בסך 7.2 מיליון שקל בלבד.

ההחלטה הדרמטית, המבטלת את פסק הבוררות של השופט המחוזי בדימוס אורי גורן ומפחיתה את שכר העבודה בעשרות אחוזים, ניתנה על-ידי שופטת בית המשפט המחוזי בלהה טולקובסקי, במסגרת הכרעתה בסכסוך כספי שנתגלע בין המועצה המקומית באר יעקב לבין חברות לנדקו ומילומור שבשליטת רובינסון.

עניינה של הבוררות במחלוקות שונות שהתעוררו בין המועצה לבין החברות, סביב שאלת התמורה שלה זכאיות החברות של רובינסון מהמועצה, בגין ביצוע עבודות פיתוח ותשתית בתחומי באר יעקב.

בשנת 1995 נחתם הסכם בין המועצה המקומית באר יעקב לבין לור"ם - החברה לפיתוח לוד ורמלה, שהייתה באותה עת חברה ממשלתית, לתכנון ולביצוע של עבודות פיתוח בתחום המועצה. זמן קצר לאחר מכן, לור"ם הופרטה, נמכרה לפרדי רובינסון ושינתה את שמה לחברת "לנדקו". לאחר שהתברר כי היקף עבודות הפיתוח הנדרשות גדול משהצדדים צפו מלכתחילה, נחתם ביוני 2004 הסכם נוסף בין המועצה לבין לור"ם, ובמקביל נחתם הסכם בין לור"ם לבין חברת מילומור. על-פי הסכמים אלה, מילומור קיבלה על עצמה לבצע את ניהול, תכנון וביצוע עבודות הפיתוח על-פי הוראות לנדקו.

במהלך השנים, ועם התמשכות עבודות התכנון והפיתוח, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות שהובילו להליכים משפטיים מסועפים, אשר הסתיימו בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. אותו הסכם פשרה כלל סעיף בוררות, וכך התגלגלה המחלוקת אל פתחו של השופט בדימוס אורי גורן, כבורר.

השאלה שסביבה סבב הליך הבוררות הייתה אופן חישוב התמורה המגיעה לחברות בהתאם למערכת ההסכמים שבין הצדדים. במסגרת ההליך, טענה המועצה כי יש לחשב את התמורה המגיעה לחברות, כשכר מוגדר בשיעור 8.5% מעלות עבודות הפיתוח כהגדרתן בהסכמים. מנגד, טענו החברות כי התמורה המגיעה להן היא בשיעור של 92% מהסכום שייגבה על-ידי המועצה כאגרות וכהיטלים בקשר לעבודות הפיתוח.

בנובמבר אשתקד נתן גורן את פסק הבוררות אשר קיבל את עמדת החברות וקבע, כי התמורה המגיעה להן על-פי ההסכמים בין הצדדים היא בשיעור 92% מהאגרות ומההיטלים שגבתה המועצה בגין עבודות הפיתוח. הסכום שבו חויבה המועצה היה כ-66 מיליון שקל. השופט בדימ' גורן דחה את טענת המועצה שלפיה התמורה המגיעה לחברות עומדת על-סך של 8.5% מסכום עלות העבודות, תוך שהוא קובע כי זו אינה מתיישבת עם לשונו הברורה והמפורשת של הסכם 2004.

עוד קבע גורן, בין היתר, כי הסכם הפשרה שנחתם לאחר שבין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שונים, מחזק את המסקנה שיש לקבל את עמדת החברות, כי התמורה המגיעה להן עומדת על 92% מהאגרות ומההיטלים שנגבו או ייגבו על-ידי המועצה בגין עבודות הפיתוח; וכי אם הסכומים שנגבו כהיטלי פיתוח היו אמורים לשמש כ"קופה" שמתוכה ישולם שיעור כלשהו כ"שכר" לחברות, הצדדים היו קובעים זאת במפורש.

על פסק הבוררות האמור הגישה המועצה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, באמצעות עורכי הדין אילן שרקון, יואב קוק ומאיר אלזם ממשרד שרקון, בן-עמי, אשר & נאמן, קינן.

בערעור טענה המועצה, כי הטעות העיקרית בפסק הבוררות היא בפירוש המונח "תמורה" בהסכמים בין הצדדים כ"שכר גלובלי" של החברות. לטענתה, המונח "תמורה" בהסכמים אינו מתייחס ל"שכר" המגיע לחברות, אלא לקופה שתהווה מקור למימון מלוא העלויות הכרוכות בתכנון ובביצוע עבודות הפיתוח, ובכלל זה גם את שכר טירחת החברות הקבוע בהסכם, בשיעור 8.5% מעלות ביצוע העבודות.

עוד הוסיפה המועצה וטענה, כי הפסלות ואי-החוקיות הטמונות בפרשנות שניתנה למונח "תמורה" מודגמת בכך שהחברות מבקשות לקבל שכר בסך של כ-66 מיליון שקל, עבור עבודה בהיקף של 84.7 מיליון שקל, בעוד שלפי מערכת ההסכמים בין הצדדים, הן זכאיות לקבל לכל היותר 7.2 מיליון שקל, המהווים כ-8.5% מהיקף העבודות הנטען.

לטענתה, פרשנות זו תוביל לכך שכספים המיועדים על-פי דין לביצוע עבודות פיתוח נוספות עבור התושבים, במסגרת התב"עות, יגיעו על-פי פסק הבוררות, לכיסן של החברות, כך שהן צפויות להותיר בכיסן בגין שלוש התב"עות נשוא המערכת ההסכמית בין הצדדים, יותר מ-200 מיליון שקל.

החברות טענו מנגד, באמצעות עו"ד שולי גולדבלט, כי המועצה מבקשת להתנער מהתחייבויותיה בטענות שאינן מסייעות לאינטרס ציבורי כלשהו, אלא מזיקות לו. לטענתן, האינטרס הציבורי מחייב את המועצה לקיים הסכמים על-מנת להשלים את ביצוע עבודות הפיתוח בעבור התושבים.

ניגוד עניינים מובנה

השופטת טולקובסקי קיבלה את עמדת המועצה, וביטלה את פסק הבורר, תוך שהיא קובעת כי "הקביעה שלפיה החברות זכאיות לתמורה גלובלית בשיעור של 92% מסכום היטלי הפיתוח שייגבו בגין המקרקעין, ללא קשר לעלות ביצוע העבודות בפועל, אינה עולה מפרשנות מערכת ההסכמים בין הצדדים על-פי לשונם ותכליתם, ואינה מתיישבת עם עקרונות של מינהל תקין בהתקשרויות מסוג זה".

השופטת ציינה, כי פרשנות ההסכם על-פי לשונו מחייבת מתן תוקף ומשמעות להגדרה המפורשת של "שכר טירחת החברה" בשיעור של 8.5% מעלות ביצוע העבודות, מה שאינו מתיישב עם קביעה שלפיה החברות זכאיות לתמורה כוללת בשיעור של 92% מסכום היטלי הפיתוח, כך ששכרן מתבטא למעשה בהפרש שייוותר ב"קופה" של 92% מסכום היטלי הפיתוח לאחר ביצוע העבודות, תהא עלותן אשר תהא.

עוד הוסיפה טולקובסקי, כי נראה שלגבי פרשנות 'הסכם 2004' על-פי התכלית הסובייקטיבית - כוונתם המשותפת של הצדדים, כפי שהיא משתקפת מלשון ההסכם ומהנסיבות החיצוניות - מתיישבת עם עמדת המועצה.

עוד נקבע בפסק הדין, כי קבלת עמדת החברות שהן זכאיות לתמורה גלובלית בשיעור של 92% מסכום היטלי הפיתוח, וזאת ללא קשר לעלות עבודות הפיתוח בפועל, תכניס את ההסכם לגדר "אי-חוקיות". השופטת כתבה על כך, כי "אמנם לא מדובר בהסכם המקנה לחברות את הזכות לגבות היטלי פיתוח ואין בו משום ויתור של המועצה על זכותה וסמכותה לגבות היטלי פיתוח. עם זאת, טענת החברות כי הן זכאיות לקבל 92% מסכום היטלי הפיתוח שנגבו על-ידי המועצה, מובילה לכרסום ביכולתה ובחובתה החוקית של המועצה לבצע את עבודות הפיתוח (גם אם באמצעות קבלן שעמו היא התקשרה), ולפקח על קופת התב"ע והשימוש שנעשה בכספים המצויים בה, למטרה שלה הם יועדו.

"זאת ועוד, פרשנות שלפיה החברות זכאיות לקבל 92% מסכום היטלי הפיתוח, יוצרת ניגוד עניינים מובנה של החברות המופקדות מחד-גיסא על ביצוע עבודות הפיתוח, ומאידך-גיסא, לשיטתן, שכרן נגזר למעשה מהיתרה שתיוותר בקופת התב"ע לאחר ביצוע העבודות, כך שיש להן אינטרס ברור להפחית את עלות העבודות, כדי להותיר בקופת התב"ע סכום גבוה ככל האפשר".