ביום ג' (5 לדצמבר 2017) חיכיתי, בשעת צהריים, בתחנת האוטובוסים המרכזית בחדרה לאוטובוס מספר 64, זה הנוסע לבקה אל ג'רבייה. הייתי בדרכי לפגישה יהודית-ערבית שיזם שר לשעבר בממשלת ישראל, ראלב מג'דלה, ממפלגת העבודה. בעמדי בתחנה פנה אלי אזרח ערבי מבקה אל ג'רבייה ושאלני לאן פני מועדות, משעניתי לו כי אני נוסע לבקה אל ג'רבייה עלה על פניו חיוך רחב של שמחה. ואז הוא שאלני את מי אני אמור לבקר שם. השבתי כי פני מועדות לפגוש את מר מג'דלה. האיש מיד שמח לקראתי והזדהה כחברו של מג'דלה, ואף כאחיינו. בדרך עצמה צלצלתי לשר לשעבר כדי שינחה אותי היכן לרדת בכפרו, ואילו האזרח שלצידי ביקש גם הוא לשוחח עימו. לאחר כמה שניות הבטיח לי האיש כי ייקח אותי היישר למשרדו של מג'לה ויחכה איתי עד שהשר לשעבר יגיע. ואמנם כך היה. תוך ציפייה למר מג'דלה שוחחתי עם האיש - תושב בקה אל ג'רבייה העובד כבר עשרות שנים בחדרה הסמוכה, והשיחה עברה גם לנושא קווי הרכבות בישראל. הלה דווקא לא התרעם על כך שעד היום תחנת הרכבת היחידה בסקטור הערבי היא של העיירה רהט בדרום (וגם זאת בזכות קרבתה לישוב היהודי להבים...) ורק קיווה כי בקרוב תוקם גם תחנת רכבת בעיר ערבית. האיש הבין את סדר העדיפויות במדינה, ולאורך כל השיחה שמעתי ממנו את המושגים "המדינה שלנו" ו"הממשלה שלנו". בכלל, בהגיענו לבקה ובהסתובבנו שם, עם עוד כמה אנשי מרכז פוליטיים יהודים, לא הייתה שם שום תכונה מוזרה לגבינו. ה"עסקים היו כרגיל".
