את יחסי אירופה ישראל ניתן לחלק לשתי תקופות נבדלות: לפני אוסלו (13 בספטמבר 1993), ואחרי אוסלו. כזכור מטרת ההסכם הייתה לסיים את הסכסוך בין ישראל והפלשתינים בדרך של פשרה טריטוריאלית. אוסלו הייתה בבחינת קו פרשת המים. לא רק ביחסים בינינו לבין הערבים אלא גם בינינו לבין האירופים. לפני אוסלו עמדתם האחידה של רוב מדינות היבשת, נטתה בבירור לצד הישראלי, וכנגד הטרור הפלשתיני באשר הוא. יאסר ערפאת נחשב למוקצה מחמת מיאוס. מנודה. כף רגלו לא דרכה במדינות מערב אירופה (מלבד בגרמניה המזרחית ובעוד חלקים מהגוש הסובייטי, לא בכולם). מעשי הטרור נגד ישראל, אותם תכנן ויזם, תחילה מבירות, ואח"כ מטוניס, אליה גורש בחרפה, ובהסכמה שבשתיקה מצד מדינות אירופה, זכו ביבשת לגינוי מפה לפה. אירופה סבלה אומנם כבר אז מפיצול אישיות ביחס לישראל, אולם הביקורת הוצנעה מאד, או שהושמעה בשפה רפה במיוחד. כלפי חוץ היו האירופים מודעים לאחריות המיוחדת המונחת על כתפיהם, מאז מלחמת העולם השנייה. הם תמכו בישראל, על-ידי חימושה, בנשק מתקדם, לעיתים אף תוך כדי הפגנת נדיבות פוליטית.
