מפרקי חברת בטר פלייס ישלמו לחברת קרסו מוטורס עשרות מיליוני שקלים יותר מהסכום שאישרו תחילה, וניתן להעריך שהסכום יגיע ל-30-25 מיליון שקל. זו משמעות פסק דינו (14.12.17) של שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר.

קרסו סיפקה מכוניות רנו פלואנס למיזם הרכב החשמלי של בטר פלייס, שקרסה בשנת 2013. במסגרת זו התחייבה קרסו להעניק למכוניות שירותי טרום מסירה שכללו בדיקה של המכוניות, ביצוע התאמות, קבלת רישיון, שינוע המכוניות לסוכנויות המכירה ועוד. בטר פלייס צפתה שתייבא 7,000 מכוניות בששת החודשים הראשונים ולאחר מכן 15,000 מכוניות בשנה. בפועל נמכרו 1,089 מכוניות בלבד.

קרסו הגישה למפרקי בטר פלייס, עוה"ד סיגל רוזן-רכב ושאול קוטלר, הוכחת חוב בסך 66.3 מיליון שקל, שבמרכזה עמדו 57.1 מיליון שקל תמורת שירותי הטרום-מסירה שלא סופקו. רוזן-רכב וקוטלר אישרו 6.5 מיליון שקל בלבד, רובם בשל הפיצוי המוסכם שנקבע מראש על הפרה אפשרית של ההסכם, ודחו את התביעה בגין שירותי הטרום-מסירה. בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת עירית וינברג-נוטוביץ) דחתה את ערעורה של קרסו, אך דנציגר קיבל אותו חלקית.

דנציגר אומר, כי ההסכם בין בטר פלייס לקרסו אכן מדגיש שמספר כלי הרכב הוא תחזית בלבד, אך הוא גם קובע מספר מינימום של 5,000 מכוניות בשנה שבגינם תהיה קרסו זכאים לתשלום על שירותי הטרום-מסירה. לסכום זה היא זכאית בלי קשר למספר כלי הרכב שיימסרו בפועל, והוא בא בנוסף לפיצוי המוסכם - אשר הופחת משמעותית בסוף המו"מ לנוכח הוספת סעיף תמורת המינימום.

"הרציונל העסקי אף הוא ברור", מסביר דנציגר. "ניתן לשער, כי ביצוע ההסכם היה כרוך בהכנות והשקעת משאבים מסוימים מצידה של קרסו. המערערת [קרסו] הייתה מעוניינת להבטיח שגם אם יסתיים ההסכם טרם זמנו, היא תזכה לתמורה מינימאלית כלשהי שתכסה את השקעותיה.

"במקום להבטיח זאת באמצעות סכום קבוע כלשהו, המנגנון שנקבע התלה את התמורה המובטחת - בין השאר - במשך חייו של ההסכם ובמספר הרכבים שעלה בידי החברה לייבא במשך תקופה זו. ככל שהחברה הייתה מייבאת יותר רכבים בתקופת קיומו של ההסכם, היה סכום הפיצוי לפי סעיף זה פוחת. זהו המנגנון עליו סיכמו הצדדים ואין כל מקום לקבוע, כי מבחינה חוזית לא מדובר בתניה תקפה לכל דבר ועניין".

מכאן עובר דנציגר לדון בשאלה האם מדובר בפיצוי גבוה מדי שבית המשפט רשאי להפחיתו, ומסקנתו היא שלילית. "מדובר בהחלטה
מושכלת של שני צדדים עסקיים מנוסים, כאשר כל אחד מהם עשה את חישובי העלות-תועלת שלו", הוא אומר. הסכום שדרשה קרסו אומנם גבוה פי 35 מזה שקיבלה בפועל מבטר פלייס ופי 57 מהחוב השוטף שאושר לה - אך אין בכך כדי להפקיע את החובה לשלמו. "יש להתבונן על ציפיית הצדדים במועד שבו נכרת החוזה ולא ביחס לנזק שנגרם בפועל או ביחס לסכום ששולם בפועל על-פי ההסכם", הוא מזכיר. "העובדה שבפועל לא עמדה בטר פלייס מוטורס ביעדים שהוגדרו, ואף לא קרוב לכך, אינה יכולה ללמד על העדר יחס סביר".

עוד שואל דנציגר האם דיני הפירוק יכולים להביא להפחתת הפיצוי, כדי לשמור על שוויון בין הנושים, וגם כאן תשובתו שלילית. ברמה העיקרון, אכן "במצב של חדלות פירעון, כאשר ברור כי נכסי החברה אינם מספיקים לכיסוי מלוא החובות כלפי כלל הנושים, עקרון חופש החוזים עשוי לסגת, במידה מסוימת, מפני עיקרון השוויון וטובת הנושים האחרים". אולם יש לבחון "האם תניית התמורה המובטחת היא בגדר ניסיון של הצדדים לעקוף את עקרון השוויון שבדיני חדלות פירעון, והיא נעדרת כל הצדקה מהותית אחרת ביחסים בין הצדדים". במקרה הנדון, התשובה היא שלילית, שכן הפיצוי נועד לחול גם אם בטר פלייס לא הייתה קורסת.

עם זאת קבע דנציגר, כי התקופה בגינה זכאית קרסו לתשלום אינה עד סוף ההסכם - 31.12.16 - אלא עד מועד קריסתה של בטר פלייס ב-27.5.13. לפיכך הוא הורה לרוזן-רכב ולקוטלר לקבוע מהו הסכום לו זכאית קרסו. מאחר שמדובר בשלוש שנים מתוך 6.5 שנות ההסכם, ניתן לשער כאמור שהסכום יהיה 30-25 מיליון שקל.

השופט דוד מינץ הסכים עם דנציגר, ואילו השופט יצחק עמית סבר בדעת מיעוט שיש לשלם לקרסו את הגבוה שבין סכום הפיצוי המוסכם לבין התמורה בעד שירותי הטרום-מסירה. המפרקים חויבו בהוצאות בסך 10,000 שקל. את קרסו ייצגו עוה"ד אילן שביט-שטריקס ונורית לזר, עו"ד דקלה פרץ הופיעה לצד המפרקים ועו"ד טובה פריש ייצגה את הכנ"ר.