הדברים שכותבים צבי כסה, יהודה שנהב, עדי אופיר, חנן חבר, גדעון לוי ואחרים כמותם, אינם נגועים רק בתיעוב ובשנאה כי אם יותר מהם, בייאוש. הזעם שהם מביעים, בדרכם הבוטה והמתריסה (המקוממת עליהם את רוב הציבור), מעיד, בסופו של דבר, על חוסר האונים שהם חווים אל מול האמת של מלחמת אוסלו ואלפי קורבנותיה, אל מול הרוע הערבי והמוסלמי הסוגר על השמאלנות הרדיקלית שלהם מכל כיוון, ומציגים אותה כמצעד האיוולת הגדול ביותר בהיסטוריה.
