שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, מציג עמדה מצמצמת לגבי זכות העמידה של עותר ציבורי ואומר, שאין להעניק אותה אם לא נמצא מי שנפגע במישרין ועותר בעצמו.

שאלת זכות העמידה - שגררה ביקורת רבה על בג"ץ בטענה שפתח את דלתותיו בפני כל מאן דהוא - עלתה בשני פסקי דין שנתן סולברג באותו יום (12.4.18). באחד היא עלתה במישרין, ובשנייה בדרך אגב. בשני פסקי הדין זכה סולברג לתמיכתם של שלושה מעמיתיו: אורי שהם, יוסף אלרון ועופר גרוסקופף. שני האחרונים התמנו לעליון בקדנציה של איילת שקד, המעוניינת לצמצם את התערבותו של בג"ץ - שחלק ניכר ממנה מגיע בעתירות של עותרים ציבוריים.

ההתייחסות הישירה והנרחבת באה בהחלטתו של סולברג לדחות את עתירתו של עו"ד משה הר-שמש נגד האופן בו עורכת רשות המיסים שומות של קבלנים. הר-שמש הציג את עצמו כעותר ציבורי וטען שהוא עוסק בייצוג קבלנים רבים, אך כפי שמעיר סולברג - הוא לא הצליח למצוא אפילו קבלן אחד שיעתור עימו.

סולברג מצטט את פסיקת בג"ץ משנת 2003, ולפיה "לא ייעתר בית המשפט בדרך כלל לעתירה ציבורית, מקום שברקע העניין מצוי נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט בבקשת סעד על פגיעתו". הוא אומר, כי מוטב שלא לחרוג מכלל זה ומזכיר, כי כבר לפני שש שנים הביע את דעתו ולפיה יש "למנוע מעותר להתעבר על ריב לא לו, ולהקפיד בכגון דא על זכות העמידה, על-מנת להבטיח דיון שיפוטי יעיל והוגן".

סולברג מוסיף: "אין תוחלת בדיון בעתירתו של עותר שכזה - כשעל-פי רוב אין לאל-ידו לפרושׂ את מלוא התשתית העובדתית הנחוצה לשם הכרעה, ונמצא הדיון בעתירה מתקיים על כרעי תרנגולת, מבלעדי בסיס ממשי כנדרש לצורך הסקת מסקנות; בדיון שכזה יכול שייפגעו אינטרסים של הנפגעים הרלוונטיים עצמם, אשר אינם חפצים מטעמיהם בהתדיינות משפטית... זמן שיפוטי יקר יורד לטמיון, תוך מתן העדפה בהקצאת משאבים שיפוטיים לעותר שרב את ריבו של האחר, על פני בעל דין שעניינו מוחשי ודוחק".

סולברג מסכם: "אם לא נקפיד [על] זכות העמידה נימצא מקדימים את הטפל לעיקר, מעדיפים שמא על פני ברי, מקלקלים במקום לתקן. זכות העמידה, לא על-מנת להצר צעדיו של העותר הציבורי היא באה, אלא על-מנת להבטיח שהסוגיה שהוא מבקש להעלות תקבל את תשומת הלב השיפוטית הראויה לה, תתברר ותתלבן כדבעי". לפסק דין זה הסכימו אלרון וגרוסקופף.

באותו יום גם דחה סולברג על הסף את עתירתו של איש השמאל הקיצוני יואב הס נגד הוראות הפתיחה באש בגבול עזה. פסק הדין ניתן בקיצור רב בשל דחיפות הנושא, ורק בשוליו מעיר סולברג: "יש מקום לספק גם כאשר לזכות העמידה של העותר" - כנראה משום שהוא אינו נפגע ישיר מאותן הוראות. לפסק דין זה הסכימו שהם ואלרון.