בתקופת כהונתו של אובמה, שנמשכה, לדעתי, לפחות קדנציה אחת שלימה יותר מדי, זעזעו ופרקו האמריקנים, בשיתוף עם האירופים, מספר מדינות באזורנו: במצרים - סילוק מוברך וחילופי שלטון כפולים ומסוכנים לאזור, במיוחד עליית האחים המוסלמים לשלטון למשך כשנה. לוב - סילוק קדאפי והתפוררות המדינה. טוניסיה - החלפת המשטר ואי-שקט כלכלי וחברתי. תימן כאוס פנימי בהשראת אירן והחותים; ניסיון לאגף את סעודיה והמיפרציות מדרום. סוריה - מלחמת אזרחים עקובה מדם רוויית פליטים, הרס והתפוררות פנימית. כמו-כן עודד ממשל אובמה את האימפריאליזם האירני ואת המגלומניה העותומנית בטורקיה של
ארדואן, לנצל הזדמנויות היסטוריות שכביכול ניקרו להם בשל יציאת האמריקנים מהאזור.
שתי שגיאות אדירות ביצע ממשל אובמה כמעט מהיום בו כונן: א. פיתוח וניסיון יישום של רעיון הדמוקרטיה המערבית בעולם מוסלמי שמרני, מפולג, עוין ובלתי-כשיר לכך תרבותית ומנטלית. ב. ניהול תהליכי השינוי המורכבים הללו לפי לוח זמנים אמריקני, שמקורו בכוונה להעתיק את מרכז הכובד של הפוליטיקה הגלובלית לאוקיינוס השקט הדרום-מזרחי. מאסטרטגיה הממקדת תשומת לב בשימור מקורות הדלק הפוסילי במזרח התיכון, עבר מרכז תשומת הלב להתפתחות המואצת של סין ולכוונותיה להיות למעצמה עולמית מתחרה בארה"ב. בשניהם לא השיג ממשל אובמה דבר, מלבד יצירת זעזועים מדיניים, צבאיים וגיאופוליטיים משמעותיים, תוך הפיכת ארה"ב לנכה פוליטית, צבאית וכלכלית.
המיני-אימפריאליזם שנוצר (או התחדש) באירן וטורקיה, בשילוב עם דאעש ואירגוני טרור אסלמי קיצוניים אחרים במזרח התיכון ובמרכז אפריקה, ממשיכים להעסיק את ארה"ב גם עתה, מאיימים על מדינות האזור, עוסקים בכיבוש והשתלטות על שטחים קרובים ורחוקים מגבולותיהם וזורעים תסיסה ואי-שקט ביטחוני ומדיני. טראמפ הבין מציאות זו עוד בטרם נבחר לנשיאות. בתוכניות שהציג לציבור האמריקני במסע הבחירות שלו, דיבר על תיקון ליקויים אלה בשילוב עם שיקום וחיזוק כושרה המדיני-צבאי והכלכלי של ארה"ב. לצעדים הקשורים בזירות החוץ, הוסיף צעדים בתחומי מדיניות הפנים ובהם שיקום הכלכלה והתעסוקה, איזון הניאו-סוציאליזם הדמוקרטי באמצעים שונים, ושיקום התשתיות של ארה"ב כיסוד לשיפור רמת ואיכות החיים.
בחינת מהלכיו עד כה, מראה היצמדות ראויה לשבח להבטחות הבחירות שלו, הן בנושאי פנים והן בנושאי חוץ וביטחון-לאומי. שינויים באזורנו הראויים לציון עד כה, הם: המשך והעצמת המלחמה בדאעש, שגרמו לארגון זה נזקים ואבדות גדולים מאוד. התחלת בלימת מגמות ההתפשטות הטורקיות ותמיכה בכורדים כחלק מהמדיניות המרסנת. המשך הפעילות להשגת הסדר בין ישראל לערבים הסונים המתונים. במסגרת זו הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקנית אליה, ביטול הסכם הגרעין עם אירן, שינוי העמדות האמריקניות מול האו"ם אירגוני-משנה חד-צדדיים שלו ותביעה מנאטו לאיזון הנטל בין ארה"ב לשאר חברות הארגון. כל אלה מושגים כאשר ארה"ב משעה ומשהה את יציאתה מהאזור. בעשותה כן, היא מרסנת את המגמה של הפיכת רוסיה לשחקן ראשי בעיצוב ההוויה האזורית. צריך לשים לב לכך שארה"ב אינה דוחקת את רוסיה החוצה, רק בולמת את תנופת החדירה שלה. להערכתי, נובע הדבר מתוך כוונה: שלכשתסתיים "מלחמת העולם" החולנית, הפנימית, של הדמוקרטים בו ועמה תיתם גם החקירה של החוקר המיוחד מולר בפרשיות "המוזרות" של הקשר בין קמפיין טראמפ לרוסיה במסע הבחירות 2016, יוכל להמשיך בהידברות עם פוטין. עמדתו הפרגמטית של טראמפ גורסת שהדברות כזו תהיה מועילה לשתי המדינות, חרף הבדלי ההשקפות והאינטרסים ביניהן.
התנהלות טראמפ מול
קוריאה הצפונית ואירן מאז הכתרתו לנשיא, נכונה ואפקטיבית. ראויות לציון בהתנהלות זו ארבע נקודות: העמדה הקשוחה מול קוריאה הצפונית. מתן ביטוי מפורש לקשר הקיים בין אירן לקוריאה הצפונית, המחייב ניהול המהלכים מול שתי המועמדות הללו להתגרענות,
כמערכות אירועים קשורות. עמדה קשוחה מול אירן שמוקדה הפרישה מהסכם הגרעין מ-2015. המשך הנוכחות של ארה"ב באזור, כנראה עד להתבהרות גורלה של היוזמה ל"עסקת המאה" והשלכותיה האזוריות. למדיניות החוץ והביטחון הלאומי האמריקני שותפים רבים, אולם הבטחותיו לעם האמריקני ולבעלי הברית במזרח התיכון ובמקומות נוספים, לצד עמדותיו העקרוניות בדבר הצורך לבלום את תפוצת הנשק הגרעיני בעולם כאינטרס אמריקני בסיסי,
מחייבות צוות מסונכרן היטב. לאחר החלפת שר-החוץ טילרסון בשר-חוץ "תואם מדיניות", מייק פומפיאו והחלפת היועץ לביטחון לאומי, הגנרל מק-מסטר, ביועץ "תואם מדיניות", ג'ון בולטון, נראה שטראמפ הגיע לצוות המתאים להוצאה אפקטיבית לפועל של מדיניותו.
למהלכים אלה השלכות משמעותיות על היכולת להשיג שקט ויציבות במזרח הרחוק כמו גם על הסיכוי לעצב שינויים במזרח התיכון. השינויים אמורים לאפשר לארה"ב להגשים מדיניות הגורסת: הכרעת דאעש כאיום הטרור העיקרי. צמצום הנוכחות והפעילות הצבאית האמריקנית באזור, בין היתר באמצעות ריסון אירן והמגמות המאיימות שלה לצד קידום הסדר אזורי ישראלי-ערבי. טראמפ רואה את המציאות האזורית הפוך לאופן בו נתפסה ע"י אובמה ואנשיו. בעיני אובמה הייתה אירן מתגרענת ומתפשטת, באופן פרדוקסלי, גורם מחולל יציבות. אצל טראמפ זהו גורם מערער יציבות. אצל אובמה הקונסטרוקטיביסט, הרצון מייצר כביכול את המציאות האוטופית; אצל טראמפ הריאליסט, המציאות כופה עצמה על האוטופיזם.
לטעמי, אין ספק שתפיסתו של טראמפ היא התפיסה הנכונה. המשך התוכנית הגרעינית של אירן, יחולל באזור מרוץ חימוש גרעיני והחתרנות הקונבנציונלית שלה רק תרבה אי-שקט, פיצול כוחות וריבוי מאבקים אלימים. לשתי התרומות הדסטרוקטיביות הללו נלווית סכנה של התפוררות מבנים מדינתיים נוספים באזור.
אילו ויתר טראמפ לאירן, היה מתקשה הרבה יותר לשכנע את קוריאה הצפונית לוותר על תוכנית הגרעין שלה, שהיא מתקדמת יותר מזו של אירן. לפיכך, היה נאלץ, קרוב לוודאי, להשתמש בכוח רב, בכדי לכפות את רצונו בשתי הגזרות וכך לממש את התחייבותו לבוחריו בנושא תפוצת הנשק הגרעיני. נראה ששיקול זה ימשיך להוביל את המדיניות האמריקנית לפחות במהלך הקדנציה הנוכחית של טראמפ.
לשיקול זה חשיבות, בין היתר, גם בהקשר לרצון ולצורך להתמודד לקדנציה שניה בשנת 2020. חרף ההספק היפה של טראמפ עד כה בהגשמת תוכניותיו בתנאים קשים למדי של פילוג פנימי בארה"ב, ספק אם יספיק לבצע את עיקרי הדברים בכל אחד מהנושאים המרכזיים שעל סדר יומו. קדנציה נוספת תגדיל מאוד את סיכוייו בתחום זה. אין לשכוח גם את מבחן בחירות האמצע לקונגרס, בנובמבר 2018, שלהן חשיבות רבה לגבי יכולת ההגשמה שתהיה לו במחצית השנייה של הקדנציה הראשונה.
לצערי, אינני יודע לאילו סיכומים או הבנות הגיע נתניהו עם טראמפ בשנתיים האחרונות ומהו סדר הפעולות והחלופות הכלולים בהבנות אלה. אנו יודעים שטראמפ מדבר על "עסקת המאה" בין ישראל לערבים הסונים המתונים, על מניעת נשק גרעיני מאירן בכל דרך שתידרש ועל נרמול המציאות האזורית. נרמול, משמעו ייצוב המציאות, צמצום החיכוך במוקדי הסכסוכים והחתרנות ובלימת המגמות המגלומניות שהתפתחו בעידן אובמה.
השת"פ עם נתניהו מניח להערכתי פרשת דרכים (נקודת הכרעה) אי-שם לקראת סוף 2018. נקודת הבוחן בפרשת דרכים זו היא מימוש הסכם אזורי בין ישראל למדינות הסוניות המתונות, שהסדר אוטונומי כזה או אחר עם הפלשתינים, בחלקים מארץ ישראל, הוא חלק ממנה. אם יושג הסדר כזה, יוותרו לטראמפ כשנתיים בכדי לחולל סדר חדש במזרח התיכון שבמסגרתו תוחזר אירן לשטחה ותוותר על תוכנית הגרעין שלה (במקביל תחתור ארה"ב לסידור דומה גם מול קוריאה הצפונית), טורקיה תרוסן והמזרח התיכון במעורבות סמלית, כזו או אחרת, של האו"ם יתייצב על יסודות של סדר גאו-פוליטי חדש. ענף אחר של אותה פרשת דרכים, עובר דרך פתרון אמריקני "כפוי" (מוכתב), שלו אותם מרכיבים בסיסיים, אבל דרך יישומו אקטיבית, כוחנית ורצופת משברים ואי-שקט אזורי. במצב כזה מותר להניח, בסבירות לא מבוטלת, שימוש בכוח מצד ישראל בעידוד וגיבוי אמריקני, לאכיפת הסדרים פנימיים והסדרי ביטחון לאורך גבולות הביטחון שלה. מהלכים כאלה יהיו קשורים בהבנות אזוריות של הממשל עם המדינות הסוניות המתונות, לגבי האיום האירני והמגלומניה הטורקית מצד אחד, ולגבי הקוטב הפוליטי הפרו-אמריקני המורכב ממדינות אלה בהשתתפות ישראל.
אם לא תתממש אף אחת משתי מגמות אלה, יקלעו המזרח התיכון בפרט ואזורים אחרים בעולם - שבהם מתחוללים כיום אירועים פעילים בתחומי הטרור, פיתוח נשק גרעיני ואמצעי שיגורו, ואי-יציבות פוליטית - לתקופה ארוכה (שנים) של אי-שקט צבאי, מדיני וכלכלי.
ישראל תושפע בוודאי ממהלכי טראמפ, במיוחד היכן שההבנות וההסכמות המוקדמות עם נתניהו יעברו שינויים חד-צדדיים, וסביר שיהיו מקרים כאלה. כך או כך, ישראל חייבת לחשוב במונחים ארוכי-טווח מבחינת המטרות הלאומיות וקצרי-טווח יחסית מבחינת ה"נוחיות הפוליטית" היחסית, ממנה היא נהנית בעידן טראמפ. לצד הסדר עם הפלשתינים נדרש עיצוב מציאות ביטחונית משופרת לאורך הגבולות החיצוניים. בגבול הצפון, משמעות הדבר היא החלשה נכרת של חיזבאללה או הכרעה צבאית שלו
ויצירת אזור חיץ מפורז ומפוקח לאורך כל גבול הלבנון, בתוך שטח לבנון ובריבונותה בעומק של 30 -35 ק"מ. הוא הדין גם בגבול הצפוני-מזרחי של רמת הגולן - יצירת אזור חיץ בעומק של 40-50 ק"מ לפחות. בעזה, יהיה צורך לחסל את החמאס ולעבור להדברות עם תושבי הרצועה על יצירת מודוס ויונדי, "משוחרר" מאיומים ואלימות ובו חופש תנועה אזרחי וממשל עצמי, מבוקרים מבחינה צבאית בלבד ע"י כוח ישראלי-רב לאומי משותף.
באיו"ש, סיפוח שטחי "C" והסדר של חיים זה לצד זה בחסות מטריה ביטחונית ישראלית ואוטונומיה אזרחית פלשתינית, כל עוד נשמר השקט והסדר הציבוריים.
גבול הביטחון המזרחי יהיה בכל מקרה גבול הירדן, וירושלים לא תחולק ותהיה בריבונות ישראלית. להשגת דבר זה נחוץ להיפרד מהסכמי אוסלו ומהרשות הפלשתינית.
אם לא נגיע למימוש אחת מהאפשרויות המתוארות לעיל, אני צופה התחממות ביטחונית מואצת והתפוצצות מלחמתית בדמות אינתיפאדה שלישית כזו או אחרת, שישתתפו בה חלק מערביי ישראל, אם לא תשכיל ישראל להרחיק ממעמדם הציבורי את הח"כים הערבים המיליטנטיים של הרשימה המשותפת ד'היום.
