עשיתי בימים האחרונים בפולין, כדי ללמוד עליה ועל היהודים שהיו בה (בפולין הגדולה) ואינם עוד. כאשר יצאתי עדיין הדהדו באוזני דברי ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, כי אין "המוסד אלא ארגון פשע ברישיון". אבל יותר מכל הרהרתי במטוס באמירתו שאילו הוא היה ראש המוסד, כי אז היה מתנגד להצגת הארכיון האירני בידי נתניהו. ומדוע היה מתנגד? כי לא היה רוצה "להשפיל את האירנים". כך אמר, לא פחות ולא יותר. דהיינו הרצון שלא להרגיז ולהקניט את האויב הכי חריף ומסוכן שלנו הוא השיקול העליון של מי שהיה ראש המוסד, והוא עדיף בעיניו על פני שיקולים אחרים הנוגעים לאינטרסים המדיניים והביטחוניים וההסברתיים של מדינת ישראל. או ביתר דיוק - של ראש ממשלת ישראל. התקשיתי לרדת לעומק הגיונו של ראש המוסד. הלא אין המדובר במצב בו הבסנו את אירן במלחמת דמים, ואנו מצווים לנהוג בה במידת הרחמים ולא להשפילה עד עפר. מדובר בעיצומו של מאבק, חלקו הגדול אלים, בו לאירן אין סייגים ברצונה להשפילך ולהסב לך אבידות, זולת סייג היכולות.
