בית המשפט רשאי לקבוע מתחם ענישה העולה על העונש המירבי לו טוענת המדינה במסגרת הסדר טיעון - קובע (יום ד', 8.8.18) המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר. זאת, לצד יישום המדיניות ולפיה בסופו של דבר העונש לא יחרוג מהסכמות הצדדים.

באסל אבו-שארב הודה והורשע בהצתה בעיר רהט בשנת 2016, ועל-פי ההסדר ביקשה המדינה לגזור עליו שנתיים מאסר בפועל, בעוד ההגנה ביקשה עונש מופחת. שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אליהו ביתן, קבע שמחתם הענישה הוא בין שנתיים לחמש שנות מאסר, וגזר על אבו-שארב שנתיים מאסר - העונש שביקשה המדינה.

משמעות קביעת המתחם היא, שכמעט ולא ניתן לחרוג ממנו כלפי מטה - אלא בשל שיקולי שיקום או בשל מצב רפואי חמור במיוחד. לכן, אם בית המשפט רשאי לקבוע מתחם שרצפתו היא העונש המירבי עליו הוסכם במסגרת הסדר טיעון - משמעות הדבר, כמעט תמיד, היא שזה יהיה העונש שייגזר בפועל. בערעורו לבית המשפט העליון טען אבו-שארב, כי קביעת המתחם כך שרצפתו היא העונש שביקשה המדינה, משמעותה חריגה מהסדר הטיעון.

מלצר דוחה טענה זו באומרו: "השיקולים העומדים ביסוד קביעת מתחם הענישה בידי בית המשפט בעניינו של נאשם וגזירת העונש בתוכו, שונים מאלו העומדים בבסיס ההתקשרות בין צדדים לכתב אישום במסגרת הסדר טיעון". הצדדים פועלים לפי השיקולים המנחים אותם ומגיעים להסכמות, בעוד בית המשפט צריך לפעול לפי תיקון 113 לחוק העונשין ומחליט באופן עצמאי.

מלצר מדגיש: "בית המשפט איננו כבול בהכרח להסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון לעניין טווח הענישה וגזירת העונש, ומשכך, מבחינה עקרונית, לא נפלה כל טעות מצד בית המשפט המחוזי הנכבד כאשר ראה לציין מתחם ענישה שונה מרף העונש המקסימלי שהוסכם על הצדדים במסגרת טווחי הענישה אליהם הגיעו". אבו-שארב נטל על עצמו את הסיכון שבית המשפט יגזור עליו את מלוא העונש שתבקש המדינה ואין סיבה להתערב כאשר סיכון זה התממש, מדגיש מלצר.

השופטים ניל הנדל וג'ורג' קרא הסכימו עם מלצר. את אבו-שארב ייצגו עוה"ד יוסי זילברברג ועמרי שטרן, ואת המדינה - עו"ד חיים שוויצר.