מחדלים חמורים של המשטרה ושל הפרקליטות הביאו (יום ה', 11.10.19) את נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, לדחות את ערעורה של המדינה על זיכויים של שניים מנאשמי פרשת קופת חולים מאוחדת מאשמת שוחד. פסק דינה של חיות גם מציב בסימן שאלה הרשעה קודמת בפרשה, שאושרה בידי בית המשפט העליון.

חוקר רשות המיסים אילן יוסף ואבי סיבוני, מהחשודים בפרשה, הואשמו בכך שיוף הדליף ב-2010 לסיבוני פרטים מהחקירה תמורת 30,000 שקל. המדינה התבססה במידה רבה על הודאתו של חוקר הרשות ליאור מירז, שהודה בפני מדובבים שנטל חלק בהדלפה. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את טענותיו של מירז נגד ההודאה בפני המדובבים, לאחר שאלו העידו בפניו, הרשיע את מירז וגזר עליו עשרה חודשי מאסר. בית המשפט העליון דחה ברוב דעות את ערעורו של מירז, שהתבסס גם הוא על טענותיו נגד המדובבים.

במשפטם של יוסף וסיבוני לא הובאו המדובבים לעדות, למרות שבית המשפט המחוזי מרכז (השופטת מיכל ברנט) הזהיר את התובעים - מפרקליטות מיסוי וכלכלה - שבלא עדותם, לא ניתן יהיה לתת משקל של ממש להודאתו של מירז. ואכן, ברנט זיכתה מחמת הספק את יוסף וסיבוני, וכעת דחתה חיות את ערעורה של המדינה. לדברי חיות, התשתית הראייתית שהוצגה במשפטיהם של מירז ושל יוסף וסיבוני הייתה שונה, והיא מצדיקה מסקנה שונה.

חיות עומדת על כך, שאין תיעוד חזותי של השיחה בין מירז לבין המדובבים והראיה שהוצגה הייתה הקלטת שמע שלה. היא מציינת, כי אחד המדובבים איים על מירז: "איום זה התבטא בתנועות שיסוף צוואר אשר לוו ביריקות על מירז, וזאת בניגוד גמור לעדותו של המדובב המכונה חיים במשפטו של מירז. איומים כאלה חורגים להשקפתי מגדר תחבולה לגיטימית שבה רשאים גורמי החקירה לנקוט והם מתדרדרים אל עבר התחום הפסול והבלתי לגיטימי בכל הנוגע לדרכי חקירה.

"אני סבורה, כי עובדה זו צובעת באור שונה לחלוטין את אשר התרחש בתא המעצר, לרבות בכל הנוגע למשמעותן של אמירות שהשמיעו המדובבים כלפי מירז ובכלל זה האיום המרומז בדקירה. על-רקע התשתית הראייתית הבעייתית הזו יש לשוב ולבחון את טענתו של מירז, כי ההודאה שמסר ניתנה על ידו בהיותו נתון תחת לחץ כבד וחשש לשלומו בשל האיומים שהופנו נגדו".

חיות מוסיפה: "תרגיל החקירה שבוצע למירז נועד לגרום לו להאמין כי הוא מוחזק במעצר עם עבריינים אלימים ומשולחי רסן שיפגעו בו אם לא ישכנע אותם כי הוא עבריין כמותם. מטרה זו אכן הושגה ומרגע שהמדובבים החלו להלך עליו אימים לאחר ש'גילו' כביכול כי שיקר להם בנוגע לנסיבות מעצרו והאשימו אותו כי הוא שוטר סמוי, החל מירז למסור להם פרטי מידע בנוגע לפרשה שבגינה נעצר תוך שהוא מתחנן כי יאמינו לו שהוא דובר אמת. בנסיבות אלו בהחלט מתקבל על הדעת כי הודאתו המפלילה של מירז לא נמסרה באופן חופשי ומרצון אלא תחת לחץ האיומים לפגיעה פיזית שחווה ולאחר שהבין כי עליו לשכנע את שותפיו לתא כי ביצע עבירות על-מנת שיאמינו לו כי הוא אינו שוטר סמוי.

"לכך מתווספת העובדה כי מירז סבל מבעיות פסיכיאטריות ונזקק לתרופות שאותן על-פי קביעתו של בית המשפט קמא לא התאפשר לו ליטול באופן סדיר במהלך המעצר. כתוצאה מכך, על-פי קביעתו של בית המשפט קמא, ימים ספורים לאחר תרגיל החקירה נזקק מירז לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי עובדה זו מחזקת את המסקנה לפיה מתעורר ספק סביר שמא הודאתו של מירז לא הייתה חופשית ומרצון".

חיות קבעה, כי אין ראיות מספקות אחרות - לאחר פסילת הודאתו של מירז - כדי להרשיע את יוסף וסיבוני. לדבריה, עדותו של יוסף סניור - חשוד נוסף בפרשה - ולפיה ההדלפה באה משני חוקרים ברשות המיסים, היא "גרסה מתפתחת ורוויית סתירות אשר קיימת יותר מאינדיקציה אחת לכך ש'נתפרה' על-ידי סניור למידותיהם של יוסף, מירז וסיבוני במטרה לזכות בטובות הנאה".

השופטים יצחק עמית ודפנה ברק-ארז הסכימו עם חיות. עמית מעיר, כי אומנם התוצאה מעוררת אי-נוחות, אך זו התוצאה של הראיות שהציגה התביעה. ואילו ברק-ארז אומרת, שתוצאת ההתנהלות החקירתית היא שאין די ראיות להרשיע את יוסף וסיבוני. את המדינה ייצג עו"ד נעם עוזיאל, ואת יוסף וסיבוני - עו"ד אורי קינן.