האם הגולן אכן "סורי"?

התוואי הראשון של הגבול בין תחום המנדט הצרפתי בסוריה לבין תחום המנדט הבריטי בארץ ישראל, נקבע בדצמבר 1920, בהסכם שנחתם בפריס. תוואי זה עבר ממטולה לבניאס, משם למבואות המערביים של קונייטרה ומהם בקו ישר לעמק הבטיחה שבצפון הכינרת. מדרום לכינרת כלל התוואי את העיירה אל-חמה בתחום ארץ ישראל. בשנת 1922 החלה משלחת בריטית-צרפתית לסמן את התוואי בשטח. במהלך הסימון, שנמשך כשנה, הופעלו על המסמנים לחצים של בעלי קרקעות מקומיים למנוע את חציית אדמותיהם על-ידי קו גבול. כתוצאה מלחצים אלה, ובהיעדר לחץ ציוני נגדי, כורסם הקו והוזז מערבה עד לתוואי הנוכחי שלו, שמקצת האבנים המסמנות אותו מצויות עדיין בשטח. העיקרון, שנשמר גם לאחר הכרסום, היה השארת נהר הירדן ואגמי הכינרת והחולה בתחום ארץ ישראל, כשהגבול עובר ממזרח להם. הצרפתים דאגו בעיקר להשארת הדרך צידון–בניאס–קונייטרה–דמשק בשטחם והשיגו את מבוקשם.

לאחר שקיבלה את עצמאותה בשנת 1946, סירבה סוריה להכיר בגבולה הבינלאומי עם ארץ ישראל ובמחויבותה לחתימתה של צרפת עליו.

התביעה הסורית המינימלית הייתה גבול שיעבור על קו המים, כלומר באמצע הירדן, החולה והכינרת. במלחמת העצמאות השתלטה סוריה על שטחים ממערב לירדן: בין הכינרת לירמוך, באזור שפך הירדן לכינרת, סביב משמר-הירדן ובצפון מזרח עמק החולה. במהלך המשא-ומתן על הסכם שביתת הנשק בשנת 1949, דחו הסורים את דרישת ישראל שהגבול הבינלאומי ייקבע כקו שביתת נשק ושהצבא הסורי ייסוג אל מעבר לו. הם דרשו שהקו יחפוף את קו המים, ועל בסיס קו זה היו מוכנים להיכנס למשא-ומתן לשלום עם ישראל ואף ליישב בתחום סוריה פליטים פלשתינים. על כך אמר שר החוץ דאז, משה שרת, אבי האסכולה הביילינית בת-זמננו, כי לא יעלה על הדעת, שאת מה שסירבו האנגלים לתת לבעלי בריתם הצרפתים, תיתן ישראל לאויביה הסורים.

המשא-ומתן הסתיים בפשרה בתיווך האו"ם, שעל פיה נסוג אומנם הצבא הסורי אל מעבר לגבול הבינלאומי, אך השטח שפינה – ממזרח וממערב לקו המים – הוגדר כשטח מפורז. משמעותו של המושג הייתה שנויה במחלוקת מלכתחילה. ישראל פירשה אותו כשטח ריבוני ישראלי, שאסור להחזיק בו כוחות צבא (Demilitarized Zone), ואילו הסורים פירשו אותו כשטח הפקר (No Man’s Land), שהבעלות עליו שנויה במחלוקת, ושעד ההכרעה בעניינה – הוא נתון לריבונות האו"ם. בכל עת שהפרשנות הישראלית למעמד השטח עמדה במבחן חיצוני, של האו"ם או של ארה"ב, היא נדחתה (אך אין פירוש הדבר שהפרשנות הסורית התקבלה).

על השליטה באזורים המפורזים התנהל מאבק רצוף, שהגיע לשיאו בחודשים מארס–מאי 1951, עם תחילת העבודות לייבוש החולה. בתקופה זו התקיימו יום יום תקריות וקרבות באזור גשר בנות-יעקב, בדרך לאל-חמה, בנוקיב שמצפון לעין-גב ובתל-מוטילה (היום: כורזים). בחסות התקריות סולקו רוב התושבים הערבים מן האזור, מקצתם לגליל ומקצתם אל מעבר לגבול, דבר שהבטיח את השליטה המעשית של ישראל בשטח.

בסיומו של המאבק נוצרה חלוקה-למעשה של האזורים המפורזים: ישראל השתלטה על האזור המרכזי, מפרדס ח'ורי עד שפך הירדן.

הסורים השתלטו על אל-חמה, על החוף הצפון מזרחי של הכינרת ועל תל-חמרה ותל-עזזיאת בשולי אצבע הגליל. ניסיונות למסד את החלוקה באמצעות משא-ומתן בשנים 1953-1952 – נכשלו. הסורים עמדו על תביעתם לקו המים, למעט עין-גב, והתעקשו שיהיה זה תיקון של קו שביתת הנשק ולא הסכם מדיני על גבול חדש בין שתי המדינות, שמשמעותו הכרה בישראל. החלוקה שנוצרה אז עומדת עד היום ביסוד ההבדל בין המושגים "גבול בינלאומי" ו"קווי ה־4 ביוני". גם בשנים הבאות, עד 1967, לא הכירה סוריה בריבונותה של ישראל באזורים המפורזים, וכל עלייה של טרקטור ישראלי על חלקת קרקע בבעלות ערבית לאורך הגבול הייתה עילה לתקרית אש.

אלה הם, בקצרה, תולדותיו של הגבול הבינלאומי. האינטרסים הקרקעיים של האמיר פעור בשנות ה-20' אינם מקדשים אותו, ומה שלא חייב בזמנו את סוריה, ודאי שאינו צריך לחייב היום את ישראל. אין שום סיבה לתת לסורים היום מה שסירבו לקבל בשנות ה־40' וה־50' (הגבול הבינלאומי), ואילו הם עדיין דורשים יותר מזה (קווי ה־4 ביוני). הגולן נמצא בשליטה ישראלית משך זמן כפול משהיה בידיה של סוריה העצמאית (42 שנים לעומת 21).

קצרין אינה סורית יותר מאשר יפו, לוד, רמלה, אשדוד, אשקלון, באר-שבע או עכו. כדאי לזכור עובדה זו ולחשוב על המשמעות התקדימית לטווח ארוך שתהיה לוויתור על הגולן.

עניין היסטורי נוסף שיש להביא בחשבון בהקשר של הסכם עם סוריה, הוא מידת יציבותה. כעת סוריה יציבה, ומשפחת אסד שולטת בה כבר קרוב ל־40 שנה. עד שתפס אסד האב את השלטון, היא הייתה הפחות יציבה מכל מדינות ערב, ושנים רבות התנדנדה בין ירדן, עירק ומצרים. המלך עבדאללה הראשון שאף למלוך בדמשק על "סוריה הגדולה", ואילו סוריה "הקטנה" עמדה על סף איחוד עם עירק, ולשנים אחדות התאחדה עם מצרים של נאצר. הגורם הבסיסי לחוסר היציבות במדינה הוא ההטרוגניות הדמוגרפית שלה: האוכלוסיה הסורית מורכבת מקבוצות אתניות מגוונות (עלאווים, כורדים, דרוזים ועוד), שמקצתן בעלות תודעה עדתית מפותחת ונטיות בדלניות, ולכולן מסורת של יריבות עם הרוב המוסלמי-סוני. הגירתם מהמדינה של מרבית הנוצרים, ובמיוחד השתלטותם של העלאווים, החניקו אומנם את הבעיה, אך לא פתרו אותה ועתידה של סוריה עדיין לוט בערפל. האם מישהו יכול להתחייב, שהסכם שייעשה עם אסד יחזיק מעמד אחריו?

משקלם של הטיעונים ההיסטוריים היה אולי שונה, אילו החזיקה סוריה את ישראל בגרונה וצריך היה להגיע להסדר עִמה בדחיפות, על-מנת שתשחרר את אחיזתה. המצב אינו כזה, ולבנון אינה גרונה של ישראל. האיום הסורי הממשי היחיד על ישראל הוא האיום בירי טילים על מרכז הארץ. הסדרי הביטחון שעליהם מדובר כחלק מהסכם עתידי – פירוז ותחנות התרעה, נותנים אולי מענה חלקי לביטחון היישובים לאורך הגבול הישן, אך אינם מסירים את איום הטילים, שיימצאו הרחק מתחום הפירוז וההתרעה.

הגורם היחיד המונע כיום מן הסורים להוציא את האיום מן הכוח אל הפועל הוא קרבתו של צה"ל לדמשק. נסיגה מן הגולן תפקיר אפוא לטילים סוריים, ולא רק אירניים, את תל אביב, גוש דן, מישור החוף וחיפה, ולישראל לא תהיה תשובה הולמת, כאשר צה"ל ייאלץ להילחם במעלה הרמה במקום מקו התילים אל דמשק. לטוענים, כי הביטחון מפני איום הטילים טמון בהסכם השלום שייחתם עם סוריה, יש להזכיר ששלום הוא גם המצב שלפני המלחמה הבאה, ועוד לא פרצה המלחמה שלא היה לפניה שלום. אם השלום מעניק ביטחון, מדוע התעקשה ישראל ועדיין היא מתעקשת על הסדרי ביטחון בתמורה לנסיגותיה?

בניגוד לדימויה המאיים בעיני אותו חלק מן הציבור הקורא לוויתור על הגולן, סוריה היא מדינה הנתונה בקשיים רבים: צבאיים (צבאה מיושן וחסר גיבוי מעצמתי), כלכליים (על סף פשיטת רגל), ומדיניים (מבודדת בעולם הערבי, מסובכת בלבנון ונתונה בצבת של ישראל ושל טורקיה). היא זו שזקוקה לשלום על-מנת להיחלץ ממקצתם, ועליה – לא על ישראל – לשלם את עיקר מחירו.