שופטי בית המשפט
יצחק עמית ו
אלכס שטיין חלוקים בשאלה, האם ניתן להביא בחשבון בגידה של אחד מבני הזוג בעת חלוקת נכסיהם בעת גירושין. חילוקי הדעות התגלעו (יום א', 18.11.18) בפסק דין בעתירה נגד בית הדין הרבני הגדול.
עמית מצא, כי בית הדין הגדול מנע מאישה את חלקה בבית הזוג, משום שבגדה בבעלה לפני הגירושין ובכך חרג מסמכותו, שכן "ענייני הרכוש בין בני הזוג אינם חלק מענייני הנישואין והגירושין עליהם חל הדין הדתי".
עמית מסביר: "המגמה בדין האזרחי היא לנתק את אשמו של מי מבני הזוג מהנושא של חלוקת הרכוש... לא כך בדין הדתי, בו לאשם בכלל ולבגידה המינית של אחד מבני הזוג בפרט, יש השלכה גם בנושאים הרכושיים. הדין הדתי רואה בחומרה יחסים מחוץ לנישואין והמשפט העברי עשה שימוש בזכויות הקניין והחיוב כדי להעניש את האשם בכישלון חיי המשפחה". מאחר שהחוק האזרחי הוא הקובע, לא ניתן בדרך כלל להתחשב בבגידה כשיקול בעת חלוקת הרכוש.
עמית מוסיף: "איני בא לומר כי לנושא הבגידה לא יכולה להיות אף פעם השלכה בסכסוך הרכושי בין בני זוג, אולם בחינת הדברים צריכה להיעשות באספקלריה של הדין האזרחי לצורך בחינת השאלה אם יש מקום להחיל את חזקת השיתוף או את השיתוף הספציפי בנכס. כך, אינני שולל כי ייתכנו מקרים בהם בגידה ממושכת תעיד על העדר שיתוף בין בני הזוג".
שטיין מסכים, כי "דיננו אינו מתיר שלילת רכוש מבן זוג אשר
נמצא 'בוגד' בבן זוגו. זהו עיקרון שאין עליו עוררין. מטעם זה, לא הייתי מתיר הגשת ראיות על מעשי 'בגידה', 'ניאוף', וכיוצא באלה, בגדרו של דיון במחלוקת ממונית שנסובה על נכסים המוכרים כבני איזון לפי חוק יחסי ממון".
ואולם, "בית משפט (או בית דין) אשר מגיע למסקנה שכוונת השיתוף נשללה מחמת מעשה 'בגידה' או 'ניאוף' של בן הזוג האחר איננו מעניש את אותו בן זוג. במקרים אלו, בית המשפט קובע כי כוונת השיתוף נשללה כעניין של עובדה ולא כעניין של אשמה ועונש. בקבעו כך, בית המשפט מקיים ניטרליות ביחסו אל הדפוסים השונים של חיי נישואין וזוגיות, כפי שנדרש על-ידי עיקרון האוטונומיה.
"הכלל שהשופט עמית מציע שנאמץ איננו שומר על ניטרליות, שכן הוא בא לבטל את רצונו של בעל רכוש שלא לחלוק את רכושו עם בן זוגו בכל מקרה של בגידה. הכלל הזה מבכר דפוס אחד של יחסי נאמנות ורכוש בין בני הזוג על פני דפוסים אחרים, ולכך איני יכול לצרף את דעתי".
עמית הגיב: "חברי, השופט שטיין, מבקש לשמור על ניטרליות ביחסו של בית המשפט לנושא זה, ברם, המשמעות המעשית של פסק דינו היא שבכל פעם שבית הדין הרבני ידון בסוגיה של שיתוף ספציפי בנכס, ניתן יהיה להביא את אלמנט הבגידה כראיה להיעדר כוונת שיתוף. מכאן קצרה הדרך לתופעה, שגם חברי מסתייג ממנה, של הבאת ראיות על מעשי בגידה וניאוף של מי מבני הזוג במסגרת סכסוך בענייני רכוש, ואנה אנו באים".
עמית סבר שיש מקום להתערבות נדירה של בג"ץ בהכרעתו של בית הדין הגדול ולקבוע שדירת בני הזוג תחולק ביניהם למרות בגידתה של האישה. שטיין והשופט
דוד מינץ קבעו בדעת רוב שאין מקום להתערבות שכזאת, שכן לדעתם בית הדין הגדול פסק שהדירה אינה משותפת בשל התנהלותם הרכושית של בני הזוג לאורך השנים, ורק אחד משלושת הדיינים ציין את הבגידה כנימוק נוסף לדעתו. את האישה ייצג עו"ד אייל מנחם, את הבעל ייצג עו"ד ברוך אבוקרט, ואת המדינה - עו"ד יצחק רוזנטל.
