המחוזי: מחדלי משטרה קשים בחקירת נער בן 16

"מצער מאוד להיווכח כי אין הקפדה על נוהל מינימאלי, שיאפשר לנאשם ולבית המשפט להתחקות אחר הליך התפיסה, הסימון וההחזקה של המוצגים. מדובר במחדל חקירתי, שעניינו הפרה חמורה של הנהלים". כך אומרת (26.11.18) סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, אסתר הלמן, בפסק דין בו נמתחת ביקורת נוקבת על מחדליה של המשטרה בחקירת נער אתיופי בן 16.

הנער נחשד בגניבה והסגת גבול שבוצעו בנובמבר 2015, הורשע בבית משפט השלום אך זוכה במחוזי בשל מחדלי החקירה החמורים של המשטרה. המחוזי עומד בעיקר על כך שהמשטרה לא תיעדה כיאות את הממצאים הממוחשבים שאספה, וזאת למרות שבאותו מועד כבר חלפו 11 שנים מאז עמד בית המשפט העליון על חשיבות תיעודו של חומר ממוחשב.

מדובר בתיעוד ממצלמות האבטחה ליד מקום הפריצה, אשר נתפסו בידי החוקרת אריאל בן-שבו. שני חוקרי נוער בתחנת עפולה, יניב רוזנצוייג ואסי אבוטבול - להם יש היכרות קודמת עם הנער - טענו שזיהו אותו מתוך צפייה בסרטוני האבטחה. הלמן קבעה שלא ניתן לסמוך על זיהוי זה, בשל שורת הכשלים החמורים בטיפול בסרטונים:

• בן-שבו לא רשמה דוח תפיסה ולא מזכר המתאר למי העבירה את ההחסן הנייד (דיסק און קי) אליו העתיקה את הסרטונים.

• לא נערכה בדיקת השוואה בין שעת הצילום כפי שהיא מופיעה בסרטון אל מול זמן האמת, כפי שמחייבים הנהלים (כדי לוודא שהשעון במצלמה היה מדויק). "מדובר במחדל משמעותי, שקשה להבין כיצד הוא מתרחש בימים אלה, כאשר כמעט כל חקירה כרוכה בפעולות של העתקת חומר דיגיטלי, והנהלים בעניין זה כבר הוגדרו", אומרת הלמן.

• אין כל תיעוד לגבי מקום הימצאו של ההחסן הנייד במשך חודש, במהלכו צפה בו רוזנצוייג.

הלמן מזכירה את פסיקת העליון משנת 2004 ואומרת: "אף שחלפו שנים רבות מאז קריאה זו, וסימון ורישום מוצגים הינו עניין המתבצע כשגרה במסגרת חקירות המשטרה, מצער מאוד להיווכח, כי אין הקפדה על נוהל מינימאלי, שיאפשר לנאשם ולבית המשפט להתחקות אחר הליך התפיסה, הסימון וההחזקה של המוצגים. מדובר במחדל חקירתי, שעניינו הפרה חמורה של הנהלים. הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר מדובר במוצג המהווה למעשה חומר מחשב, שבכל הנוגע לו, ישנם נהלי עבודה, שנועדו להבטיח כי החומר המועתק יובא בשלמות ובצורתו המקורית בפני בית המשפט".

הלמן ממשיכה וקובעת, כי לא ניתן לנתק את זיהויו של הנער בידי רוזנצוייג ואבוטבול מאותה שורה של מחדלים. לא ניתן לדעת מי מהם צפה מתי בסרטונים, שכן הם לא טרחו לרשום מזכרים על פעולותיהם. היא מטילה ספק בגרסת השוטרים, לפיה זיהו את הנער מיד לאחר הפריצה, ומעירה שהמשטרה גם ערכה חיפוש בביתו בניסיון למצוא את הסחורה הגנובה, ואף זימנה אותו לחקירה רק לאחר חודש.

עוד מציינת הלמן, כי החוקרים הטעו את הנער ובכך מנעו ממנו להתגונן כיאות. הם אמרו לו שהפריצה בוצעה ב-15.11.15, בעוד בכתב האישום ננקב תאריך מוקדם ביומיים. מובן שבכך נפגעה יכולתו להעלות טענת אליבי. לאור כל אלו, קיים ספק סביר בדבר זיהויו של הנער ולכן יש לזכותו.

הלמן מסיימת באומרה: "לא ניתן לעבור על סדר היום, מבלי להביע תחושה קשה נוכח ריבוי מחדלי החקירה והמסה המצטברת שלהם, המעוררת ספק באשר להוגנות ההליך. מרבית המחדלים פורטו לעיל (חוסר הקפדה על קיום נהלים לגבי רישום ותיעוד מוצגים, העדרם של דוחות ומזכרים המתעדים את מהלך החקירה, פגיעה ביכולתו של המערער להעלות טענת אליבי), ונוספו עליהם מחדלים בביצוע פעולות חקירה נדרשות, כמו נטילת טביעות אצבע מזירת האירוע.

"על אחת כמה וכמה חמורים הדברים, כאשר עסקינן בקטין. חובה על הרשות החוקרת לנהוג ביתר הקפדה בקיום הוראות החוק והנהלים כאשר בפניה קטין, שהיה כבן 16 בלבד בעת שנחקר, ויתר על זכותו להיות מיוצג ונאלץ להתמודד בכוחות עצמו מול גורמי החקירה". השופטים יפעת שטרית וסאאב דבור הסכימו עם הלמן. את הנער ייצגה עו"ד רימונה שלג, ואת המדינה - עו"ד יעל כ"ץ.