חברת גל מכשירי שמיעה ניסתה להטעות את בית המשפט, כאשר הגישה מסמך ובו מחיקה מהותית - קובעת הרשמת הבכירה אביגיל ון-קרפלד. גל טענה, כי הזמינה מהיצרנית הגרמנית הנסטון מכשיר שמיעה שהותאם במיוחד עבור יעקב איוס, ולכן אין הוא יכול להחזירו - למרות שלטענתו השימוש בו גרם לו לכאבי ראש וסחרחורות. אולם בדיקת ההזמנה שהציגה גל - בסעיף אותו ניסתה למחוק - העלה, כי למעשה היא הזמינה מכשירים עבור שני לקוחות לפי מספר קטלוגי. "נעשה ניסיון בוטה וחסר תום לב" מצד גל להטעות את בית המשפט, קובעת ון-קרפלד.

עוד נקבע, כי התנאי שבהזמנה ולפיו לא ניתן להחזיר את המכשיר, נוגדת את חוק הגנת הצרכן. גל מכרה ל-איוס מוצר מדף, אבל אפילו אם היה זה מכשיר ייחודי - הוא יכול היה להחזירו. ון-קרפלד קיבלה את גישתה של הרשות להגנת הצרכן, ולפיה אין לקבוע שבחירה מתוך קטלוג תהווה הזמנה אישית ייחודית. הספק צריך לסתור את החזקה לפיה ההזמנה מן הקטלוג - וגל לא עמדה בנטל זה.

ון-קרפלד הורתה לגל להחזיר ל-איוס את כספו (13,000 שקל) תמורת החזרת המכשיר ותשלם לו הוצאות בסך 2,000 שקל. ון-קרפלד מעירה, כי אינה פוסקת פיצוי לדוגמה רק משום שפיצוי כזה לא נתבע, ואינה פוסקת הוצאות לטובת אוצר המדינה - בשל הלשון הבוטה כלפי איוס בכתב ההגנה - רק משום שלא הזהירה מראש את גל על כך. היא הורתה להעביר את פסק הדין לרשות להגנת הצרכן.

בנק אוצר החייל הפלה לרעה את דוד שי, כאשר סירב לקבל אותו כערב להלוואה שניתנה לבתו, וזאת רק משום שהוא בן 67 - קבע הרשם הבכיר צחי אלמוג. הבנק טען, כי כמדיניות הוא אינו מקבל ערבים בני למעלה מ-55, וזאת ללא בדיקה פרטנית של יכולתם הכלכלית.

אלמוג אומר, כי הבנק לא עמד בנטל להוכיח, כי מדובר באפליה מותרת בשל טיבו של השירות בו מדובר, שכן אין קשר הכרחי בין גילו של הערב לבין יכולת הפרעון שלו. הוא מצטט בהסכמה את דבריו של שי, שהעיר שלפי מדיניות הבנק - הוא לא יקבל כערבים גם את בנימין נתניהו ושלדון אדלסון ("שיכול לקנות הבנק בלי למצמץ"). אלמוג מוסיף: "עצם קביעת הגיל כקריטריון שדי בו כדי לדחות מועמד לערבות, ללא שנערכת בדיקה עניינית, הינה הפליה בלתי עניינית אשר אינה עומדת בדרישות החוק".

אכן, ממשיך אלמוג, יש חשיבות רבה לשמירה על יציבות הבנקים. אבל כחלק מכך, ההחלטה על קבלת ערב צריכה להתבסס על שיקולים ענייניים - והגיל לבדו אינו כזה. שי תבע את הפיצוי המירבי שבסמכות בית המשפט לתביעות קטנות - 33,500 שקל. אלמוג קבע לו פיצוי של 15,000 שקל והוצאות בסך 1,300 שקל.

חברת הבנייה דונה תפצה ב-27,000 שקל את בני הזוג יחיאל אלקריף ונעמה אלקריף, בשל איחור של ארבעה חודשים במסירת דירה בבית שמש ומשום שבמשך שלושה ימים לא היה בה חיבור למים. דונה טענה, כי העיכוב לא היה באשמתה אלא באחריות משרד הבינוי, אשר התעכב בהשלמת דרך הגישה לאתר - אך השופטת דורית פינשטיין אומרת, כי החברה לא הוכיחה זאת. לכן, האחריות לאיחור מוטלת על כתפיה של דונה. אלקריף אומנם טענו לאיחור של חמישה חודשים, אך לא הוכיחו את טענתם. דונה גם תשלם הוצאות של 1,000 שקל לאלקריף ושל 2,000 שקל למדינה.

יוליה משרנקו, המפעילה את בית הספר ללימודי מקצועות הנדל"ן, תחזיר ליעקב שירזי 1,500 שקל מתוך 2,500 שקל ששילם לקורס בן ארבעה מפגשים, משום שביטל את השתתפותו אחרי מפגש אחד. השופטת רקפת סגל-מוהר אומרת, כי אם ייאלץ שירזי למלא את מלוא הסכום - תהיה זו תוצאה בלתי צודקת. משרנקו לא הוכיחה מהו הנזק שנגרם לה מביטול ההשתתפות, ואי החזרת התשלום עלולה להתפרש כניסיון להתעשרות שלא כדין. מאידך-גיסא, מאחר ששירזי דחה את הצעתה של משרנקו להירשם לקורס בתאריך אחר, הוא לא יקבל פיצוי נוסף וגם לא הוצאות.