מחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון בנוגע לגביית היטל השבחה, חושפת (יום א', 1.1.19) חילוקי דעות עקרוניים בשאלת פרשנותו של חוק: האם יש להעדיף את המשמעות הלשונית או את זו התכליתית. במבט רחב יותר, זוהי מחלוקת בין שמרנות משפטית לבין סוג של אקטיביזם שיפוטי.

השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף - הנחשבים לאקטיביסטים יותר - מעדיפים את הפרשנות התכליתית. השופט אלכס שטיין, המינוי הטרי ביותר של השרה איילת שקד לעליון, מעדיף את הפרשנות הלשונית.

שלושת השופטים הסכימו, כי לא ניתן לגבות היטל השבחה במקרים בהם ניתן היתר לשימוש חורג מההיתר המקורי לשימוש בנכס, וזאת להבדיל ממתן היתר לשימוש חורג מהתוכנית החלה על השטח. בכך דחה בית המשפט העליון את ערעורה של עיריית תל אביב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעיר, ואימץ את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. העירייה חזרה בה מן הערעור בעקבות הערות השופטים, ופסק הדין עוסק לפיכך בסוגיה העקרונית.

ברק-ארז אומרת, כי החלטתה נובעת מתכליתו של החוק: "ההצדקה לחיוב בהיטל קמה כאשר בעל מקרקעין מתעשר כתוצאה מפעולה תכנונית המשנה את המצב התכנוני שקדם לה. לעומת זאת, כאשר מדובר בפעולה של רישוי, דהיינו מתן היתר למימוש תכנון קיים, מבלי לשנות את מערך הזכויות במקרקעין - לא מתקיימת ההצדקה לחיוב בהיטל".

שטיין הגיע לאותה מסקנה, אך מבסס אותה על פרשנות לשונו של החוק, ולפיה "החבות לשלם היטל השבחה קמה רק במקרים של הרחבת זכויות השימוש במקרקעין, להבדיל ממימוש זכויות קיימות". בסוגיה העקרונית מסתמך שטיין בין היתר על שופט בית המשפט העליון האמריקני המנוח, אנטונין סקאליה, שנחשב לשופט שמרן והיה מן המובילים בדבקות בלשון החוק.

לדעת שטיין, "פרשנות חוק אשר נצמדת ככל שניתן ללשונו עדיפה בעיני על פרשנות תכליתית רחבה מכמה בחינות, שלא כאן המקום לפרטן. אציין בקצרה, כי יתרונותיה של פרשנות טקסטואלית - אשר תרה אחר משמעות ההוראה החקוקה כעניין של עובדה אמפירית - כוללים את קיומו של רצון המחוקק, הקפדה על ההפרדה בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, הגברת הוודאות במערכת המשפט, וכן כיבוד זכויות והגנה על אינטרס ההסתמכות של האזרחים. פרשנות כאמור צריך שתתבסס, בראש ובראשונה, על לשון החוק, ורק כאשר זו איננה ברורה ראוי שהפרשן יביא בחשבון את
תכלית החוק וההיסטוריה החקיקתית".

ברק-ארז משיבה: "אינני שותפה לדעה כי פרשנות לשונית מבוססת על קביעת 'עובדה אמפירית'. אין בידינו כלי מדידה המאפשר אגרגרציה של כוונותיהם של חברי בית המחוקקים, ובמקרים רבים כלל לא ניתן לדעת מה סבר כל אחד ואחד מהם בעת שצירף
את קולו להצבעה שתמכה בחוק. מקובל עלי כמובן פרשנותנו צריכה להיות פרשנות נאמנה, המכבדת את עקרון הפרדת הרשויות ואת הוודאות המשפטית, אך עקרונות אלה אינם מיוחדים לגישה הפרשנית המוצעת על-ידי חברי, אלא מהווים מושכלות יסוד גם
של גישת הפרשנות התכליתית".

גרוסקופף תומך בגישתה של ברק-ארז: "המקרה בו עסקינן הוא בעיני דוגמה מובהקת לחולשתה של הפרשנות הלשונית, ולחוסר האפשרות להסתפק בה בבואנו לפרש חוקים". לדבריו, פרשנות לשונית הייתה מובילה לקבלת עמדתה של העירייה, וגישתו של שטיין מהווה פלפול. והוא מסכם: "בבחירה בין נאמנות ללשון החוק לבין נאמנות לתכלית החוק, מקובל עלינו כי יש להעדיף את הפרשנות המשרתת את הגיון החוק על פני הפרשנות התואמת באופן
דווקני את לשונו. כך נהגנו ביחס לפרשנות חוקים בעבר - וכך ראוי כי ננהג ביחס לפרשנות חוקים גם בעתיד".

את עיריית תל אביב ייצגו עוה"ד ניר בראונשטיין, הראלה אברהם אוזן ואוהד אדיר; את בעלי הנכסים ייצגו עוה"ד ברק טל-אור, עדי מוסקוביץ, שאול קרן-גיל ואביעד שוב; ואת היועץ המשפטי - עו"ד רן רוזנברג.