בהמשך לפוסט הקודם על נקמה, נשאלה השאלה האם האפקט של ההרתעה של הרס בתים גובר על האפקט של הגדלת המוטיבציה לנקום ולפגע. ברור שמדובר בשאלה אמפירית שקשה לענות עליה, אבל בכל מקרה מוטב להסתמך על נתונים וניתוח סטטיסטי מסודר ולא על תחושות בטן, גם אם התחושות מגיעות ממומחים מהשטח.

אסור לחשות. מנהל מחלקת החינוך בקרני שומרון, מר אהד זמרן מודיע להורים במכתב רשמי כי הוחלט, אחרי שיחה עם ועד ההורים ומנהלת בית הספר בו הועסקה חברת ניקיון המעסיקה עובדות ערביות, ישראליות, "להוציא את חברת הניקיון מבית הספר לאלתר". הסיפור מאחורי המכתב של עובד ציבור מכובד זה הוא בנלי. בית הספר לא הצליח לשמור על רמת ניקיון סבירה. חברת הניקיון ששכר העסיק ערביות. הורים לא הסכימו לשלוח ילדיהם לבית הספר, על-פי מה שאמרו, מטעמי שמירת הביטחון האישי. ארבעים תלמידים - מיעוט על-פי מה שכותב עובד הציבור הנכבד - הועדרו על-ידי ההורים.

במפלגת העבודה, כמו גם בתקשורת המלווה את מאמצי ההתרחקות שלה מאחוז החסימה, נהוג להצמיד לשם המפלגה את הביטוי "המפלגה שבנתה את המדינה". אכן, היו לה ימי זוהר, אבל אלה התחלפו במהלך השנים בהסתאבות, שהובילה לכך שהציבור מאס בה והעביר את השלטון ליריביה. גם לליכוד צפוי עתיד דומה אם לא יבלום את ההסתאבות הזוחלת, שעדיין איננה מגיעה למציאות של ימי מפא"י ולשחיתות אשר אפיינה את תקופת כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה (1977-1974). כהונה זו מוצגת ככהונתו הגרועה, בשעה שכהונתו השנייה הייתה גרועה הרבה יותר.

אינני שותף לכל המנשרים שהוציא אבא קובנר במלחמת העצמאות בתפקידו כקצין תרבות בחטיבת "גבעתי" בחזית הדרום. במיוחד אני מסתייג מדבריו הבוטים כלפי חברי קיבוץ ניצנים. לא פעם חטא אבא קובנר בעשיית דה-מוניות למצרי באשר הוא מצרי. לצערי, היו פעמים שהוא עלה על שרטון הפלקטיות עליו עלו גם קציני תרבות סוביטיים במלחמת העולם השנייה.