להשאיר את המוסר ב"מכבסה"

השאלה אם צה"ל הוא צבא מוסרי או לא, וההתפלפלות המשפטית, הדברור והיחצ"נות סביבה, אינם רלוונטיים למהות הצבא והם חלק מן הווירטואליה שנבנית סביבו על-ידי כתבים, פוליטיקאים וסתם חובבנים כחלופה למציאות. צבא אינו יכול להיות מוסרי, כשם שנשק אינו יכול להיות טהור. לעולם יהיה צבא מוסרי בעיני עצמו ובעיני אלה שהוא נלחם בעבורם, ובלתי מוסרי בעיני אויביו. נשק יהיה טהור כשהוא בידינו וטמא כאשר הוא בידי אויבינו או מתחרינו. מוסר, צדק, טוהר וכיוצא באלו מילים – אין להן קיום במקומות של קונפליקטים אלא כאמצעי תעמולה, במצב מכובס, כשכל צד מכבסם לטובתו בסיוע בעלי בריתו וכמידת יכולתו והשפעתו.

מאז מלחמת לבנון השנייה שמענו פעמים רבות שצה"ל הוא צבא מוסרי, המוסרי בעולם, בלוויית השוואות לצבאות מערביים בזירות אחרות. השאלה אינה אם צבא הוא מוסרי, אלא אם הוא ממושמע ואם הוא מקצועי, כי באלה הוא נמדד. אין להעלים עין ממעשים בלתי מוסריים של מפקדים וחיילים: רצח שבויים, אונס נשים, טבח בלתי-לוחמים, ביזה, הרס לשם הרס – ועל הצבא להשתדל למנוע אותם, אך מעשים כאלה אינם קנה מידה להערכתו של צבא.

צבאות אחרים, משום מה, אינם מתהדרים במוסריותם ואינם מתחבטים בהיעדרה. אצלנו, הדיבורים החוזרים ונשנים על צבא מוסרי נשמעים כשריקה באפלה, שבאה לכסות על חוסר ביטחונו של השורק. מקורו של חוסר הביטחון הזה אינו בצבא, שמן הלוחמים הפשוטים ועד לרמטכ"ל – למעט כמה "שוברי שתיקה" ומתלבטים מקצועיים – דווקא נראה בטוח בעצמו ובהתנהגותו. בכל העולם חיילים מתגייסים כדי להרוג וגם להיהרג, לשבות וליפול בשבי, כדבריו של בן-גוריון, אלא שבעניין זה, המשיך "הזקן", ישנה נקלות בתוכנו.

חוסר הביטחון בא מן החברה האזרחית. והנקלות היא בראש ובראשונה בתקשורת שלה. חברה זו מבקשת ביטחון לכל פרט בתוכה, ובה בעת אינה מוכנה להקריב למענו. היא הפכה את חייליה ל"ילדים", שכדי לא לסכנם בוחר הצבא להפציץ מן האוויר מטרות ריקות מאדם, ואת פעולות צבאה לכאלה שאחרי כל האזהרות, הכרוזים, הטלפונים ואמצעי הזהירות האחרים שננקטים – מביאות להרס ולהרג רב של אזרחי אויב. אכן, מרחק גדול עברה החברה הישראלית מאז נהרגו במרדף לפני יותר מ-40 שנה יוסי קפלן, חנן סמסון ובועז ששון על-ידי מחבל שהסתתר מאחורי בדווית במערה, משום שהיססו לירות בו מחשש שיפגעו בה, ועד למבצע "עופרת יצוקה", ולא שאז היה צה"ל מוסרי יותר או פחות משהוא היום.

אפשר לטעון כי מה שקרה בלבנון ובעזה, וקורה כמעט מדי יום בשטחים הוא כשר, על-אף חריגים מעטים, ומתוקף הנסיבות הוא כנראה בלתי נמנע, אבל אי-אפשר לטעון שהוא מוסרי. ההאשמות שהוטחו בצה"ל על פשעי מלחמה כביכול שביצע בעזה נוגעות לא למוסר אלא למדיניות. הן חלק ממערכה פוליטית, וזו הזירה שבה על ישראל להתמודד איתן, ולא בחזרה אינסופית על קלישאות ובשכנוע המשוכנעים ממילא.