"מה למדת היום בגן, ילד יקר שלי"

אכן, לא נתן לשלול את נושאי הדיון, כולם חשובים וחלקם אף מסעיר דמיון. אלא שעל-אף חשיבותם, חייבת החברה הישראלית " לברור את המוץ מהתבן". כלומר, באחת, לשקלל בין החשובים לחשובים יותר. ובשנייה, למקד את הדעת לבחינה מעמיקה של הסיבות לסוגיה העומדת לדיון, ולאחריה גיבוש תוכנית עמידה כברת מימוש. ראה למשל את המתחולל אצלנו בעקבות דווח גולדסטון, המאפיל על הסיבות להיווצרותו:

טונות של דיו ועשרות קילוואטים, מושקעים אצלנו בכתיבה ובאמירה כנגד מסקנותיה של וועדת גולדסטון. וכמסוכם ברחוב היהודי, אכן מדובר בנבל בן עמנו, ובמעשה נבלה של ממש. אלא שהמלחמה בטרור לא תמה, ולפנינו מערכה נוספת באותה זירה. ולכן, יואיל הקורא לשאול את עצמו, האם שם את לבו שלו, ואו, האם שמע נאום, או קרא מאמר, המתייחס לסיבות שגרמו להתנפלות הבינלאומית על ישראל בעקבות "עופרת יצוקה" - והכוונה, לחוסר ההבנה הבסיסי של הממסד בתכנון המבצע. והרי כל דרדק בגן חובה (כלומר כזה שעדיין לא ספג את דפוסי החשיבה המקובלים) היה משקלל נכונה את פעילות החאמס לאורכם של שמונה שנים, עתירי טילים מרגמות ומטעני נפץ. כאשר עקר מטרתם בגרירת תגובה ישראלית מסיבית, לשם שלילת הלגיטימיות של ישראל בדעת הקהל העולמית.

לפי כך היה הרך שזה עתה נולד, מכוון את עיקר המהלך לפעילות מדינית ומשפטית אדירת ממד "פי אלף" מזו שננקטה. ולהפקתה היה מותיר לפחות עשרה אחוזים מתוך ההשקעות (המוקצות למלחמה) לפעילות המדינית/ והמשפטית. ומוציא את התוכנית הזו, כחודש ואף יותר לפני המהלך הצבאי.

נציין, כי להבדיל מחומר הלימוד של אותו דרדק, כמו "סבתה בישלה דייסה", עמד לרשותם של אבירי הממשלה "דווח וינוגראד". שם מציינת הוועדה ומדגישה ( כהמלצה לשקלול במבצע עתידי ) את הבעייתיות בלחימה בשטח מיושב - בהקשרה המשפטי, והשפעתה על דעת הקהל העולמית.
אלא שמתכנני המבצע ( אנשי צבא ואזרחים ) לרבות התקשורת והציבור הלוקים בחשיבה נאותה, התמקדו אך ורק בהענשת הרעים. חלקם המליצו "למחוק את עזה" כליל, אחרים מתונים יותר המליצו לכבוש את הרצועה ולהמליך את אבו מאזן, והרוב הסתפק בהענשה – בגין הסבל שגרמו העזתים לישובים "בעוטף עזה". בפועל הסתבר כי ממשלת ישראל בחרה בסלט תפל , ללא בקשת הכרעה ובלי להגדיר את מטרות המלחמה. מה שהביא במישור הצבאי לתיקו מבייש , ולוואקום אדיר במישור המדיני. שלתוכו נכנסו ארגונים המתמחים בשנאת ישראל, ובראשם "ועדת גולדסטון".

אגב. אין בדברי אלה משום חוכמה שלאחר מעשה. והרי את פרטי הפרטים שגובשו כתוכנית פעולה אחרת, העברתי בכתב ובעל פה לשרים בכירים, וגם לקומץ מאלה הקוראים את מאמרי באתר מחלקה ראשונה ( ראה – "עדות מסתם אחד העם החרד לעתיד נכדיו" שפורסם ב 10 יולי 2008 חמישה וחצי ירחים לפני המבצע ).

אם כל זה נראה לך בחזקת תקלה נקודתית, אנא הפנה מבט אחורה אל תחילת שנות השמונים. ומשם השווה נא את מצב הביטחון ובכלל התחומים, למצבינו היום. הסכם השלום עם מצרים נחתם זה מכבר, ערפת גורש מלבנון, ובא שלום לגליל. אלא שמאז, מדרדר מצבינו הביטחוני, החברתי, ומעמד ישראל במישור הבינ"ל. וכל זה תחת הנהגתם של טובי העם, שחלקם ממשיכים לנהג את המדינה גם כיום. אומנם קל יותר להטיל את האשמה על ההנהגה, בגין תפיסת עולמם מימין ומשמאל. אלא שהחילופין בממשל מול הכאוס המתעצם, מלמד כי הבעיה איננה בתפיסת העולם שלהם. מה שמשייר "כמסקנה על" כי הללו לרבות מבקריהם בתקשורת והציבור - שבויים באותה צורת חשיבה ניהולית וארגונית שגויה. שאין בה דעת לתכנון, לאמצעים, ולמוטיבציה,הנדרשים ומתנים במידתם, את השגת המטרה. וכחליף זורעים לכל רוח פתרונות קלילים ומרשימים כמו: מינוי וועדות, שינוי שיטת הבחירות, הקמת אגפים מדורים ומחלקות, ורפורמות אין קץ.

משום כך, באין דעת למקור הצרה הזו המכה בישראל פעם אחר פעם - מובטח כי מצבינו היום, יהיה טוב בהרבה מזה של המחר.

והלקח המתבקש, ובפשטות: אפשר וצריך לחשוב אחרת.

הנה דוגמא:

למרות הרצף בפעילותם של וועדות החקירה, ועדות אלו מהוות עדות לאפסות תפוקתם. מתמיד הציבור לאחר אסון/ מחדל וכדומה, בדרישה קבועה להקמת וועדת חקירה ממלכתית - משום יכולתה להטיל אחריות אישית על פלוני, ובכך להתיז את ראשו בתואם לציפיות הציבור.

כך שעצם הכמיהה הציבורית להקמת ועדת חקירה, ומאופן תפקודה של זו לרבות ההתייחסות למסקנותיה, חושפת ומעמידה שלש מסקנות שמן הראוי להפיקם כלקחים:

מהאחת נלמד, כי הטלת אחריות אישית נוכח אירוע נקודתי משמרת את הכאוס הניהולי ( ללא אחריות אישית ותפקוד תקין של מערכות הבקרה) מחוץ לשגרת העשייה עד האסון הבא. מה שמבאר, כי אחריות אישית איננה קיימת בימים של שגרה. וביטוי לכך במעשה הממסד הפועל על-פי "המובן מאיליו": בהצבת יעדים נכונים וברורים, אך ללא התחיבות של ממש לעלויות ולזמן הנדרש לביצועם.

מסקנה שנייה הנובעת מרציפות פעולתם של וועדות החקירה בהקשר להענשת קברניטים, מלמדת - כי עריפת ראשים בכיכר העיר, איננה מונעת ולא כלום - זולת סיפוק רגעי חסר משמעות, המהווה מעצמו מבוא לוועדת החקירה שבדרך.

והמסקנה השלישית הנובעת מעצם הקמתה של וועדת חקירה, מאששת שוב ושוב את העובדה בדבר העוצמה המצויה בידי הציבור – לכפות ולחייב פוליטיקאים לבצע מהלכים נדרשים.
לפי כך חייבת "כל אם עבריה" להכיר בחולשת הניהוג הלאומי, פועל חסרונה המוחלט של אחריות אישית. מה שמחייב אותה כשאר אזרחי ישראל, לשאת בתשלומי עתק מיותרים של דמים ודם. ומנגד עומד וממתין פתרון שכולו בהישג יד, זול, ובר מימוש בזמן קצרצר:

מאחר שישראל הצעירה חסרה מסורת המקובלת במדינות הים של הכרה מרצון/ ואו בכפייה "במחויבות על" לשלטון - שם השתרשה האחריות האישית והפכה לנדבך בתרבות הניהול. ומשום היותה של ישראל מדינה דמוקראטית, שבה הממסד והנבחרים מוגדרים כמשרתי הריבון/ הציבור. ראוי וגם נתן לאמץ בממסד, את כללי הניהול המקובלים במגזר העסקי- בכל שקשור להצבת מטרות ראויות, לתכנון המהלכים הנדרשים, ובחינה עיתית (כמעקב ) לדרכי השגתם בידי הדירקטוריון.
הדרך להשגת המפנה מצויה בחקיקת חוק: ככזה שיחייב כל בעל תפקיד בממסד בהכנת תוכנית, ובדיווח עיתי על אופני ביצועה – ובשמו "חוק התכנון הבקרה והדיווח".

תחת פיקוח הדירקטוריון שהוא הריבון/ציבור, ידווח הממונה מדי רבעון על אופני העמידה בביצוע התוכנית– בהדגשת הכשלים שאותרו, ואופני העלמתם עד הרבעון הבא. והערה/ וגם הארה: בכך גם תבוא לביטוי הזכות האנושית לשגות ולתקן, ללא פחד המביא להטעיה ולהעלמתם של עובדות.

מכך, כל בעל תפקיד בממסד (מכל דרג ) המציג תוכנית עבודה, יהפוך מדעת/ ואו מחסרונה לאחראי אישית על הוצאתה אל הפועל. כאשר לידו יתפקדו הכפופים לו כמערכת בקרה אורגנית ויעילה להשגת היעדים.

רק כך נתן להביא לביטוי ממשי את האחריות האישית בכל תחום בעשייה, ולהכפיל ואף יותר את איכותה ותפוקתה. מה שיביא לתוספת של 10% תפוקה ואף יותר, כדי לפתור במיטב את בעיות הסעד/החינוך/ התשתיות/ ולהכפיל ואף יותר את תפוקת הביטחון.

חקיקתו של זה והוצאתו אל הפועל הנה קלה זולה ומהירה, צא וראה:

קבילות החוק מעוגנת בתכניו, המהווים אבן יסוד בארגון וניהול מערכות . הגם שרב תכניו מצויים מזה זמן, ב"חוק החברות" וחוק " חופש המידע".

לביצוע החוק - מעמידה הטכנולוגיה העכשיווית אגד של מערכות דיווח וקליטה, המצויות בכל משרד ובכל בית בישראל. כך שהעלויות במימושו אפסיות, וההשקעה היחידה הנדרשת הנה קורטוב של רצון ותו לא.

החוק המוצע חף מכל הפרמטרים הפוליטיים המקובלים בישראל. אין בו רבב של שמאל/ ימין/עדות/ מעוטים/ נשים מול גברים/ עניים/ ועשירים – משום שכולו למענם.

לכן יחוקק זה בזריזות, בעקבות תמיכת הציבור בהסכמה שקטה/ ואו "באמצעות מצור ציבורי על הכנסת".

מה שמלמד כי בידינו היכולת לשדרג את האחריות האישית כמעשה של שגרה, ולהפעיל ביעילות את מערכת הבקרה האורגנית – לשם היפוך מגמת הקריסה העכשיווית, לצמיחה של ממש - מסד איתן, לשרידותה של ישראל.