ב"ה
אלוקים אדירים!
יום אחר יום אחר יום אנחנו מגיעים בבוקר לעבודה. אנחנו עושים את העבודה, כרגיל. אנחנו דואגים לילדים ולנוער, לתלמידים, לחזקים ולחלשים. אנחנו עוסקים בחינוך, אנחנו מהווים דוגמא אישית לדור הצעיר.
אבל חודש אחר חודש אחר חודש אנחנו לא מקבלים משכורת.
מנהל הבנק כועס. הבית כמרקחה. המשפחה מאיימת להתפרק. במכולת כבר לא מוכנים לרשום בהקפה אך בממשלה מתעלמים. המכונית עומדת ליד הבית כי אין כסף לדלק. המקרר מתרוקן ועל שולחן השבת יש פחות ופחות אוכל. אך לאיש לא אכפת.
בחודש הראשון כשלא קבלנו משכורת כעסנו, בחודש השני נבהלנו, בשלישי התחלנו לפחד, ברביעי לבכות, בחמישי לקוות ובשישי כבר לא היה כח לבכות אז התחלנו לצחוק.
מדי פעם אנחנו חולמים על היום בו כל המשכורות שחייבים לנו יכנסו ביחד ונקבל פתאום "בוחטה של כסף" אנחנו מספרים לילדים שלנו על היום הזה אבל היום הזה איננו מגיע.
שואלים אותנו ממה אנחנו חיים? ממה אנחנו מתפרנסים? ואנחנו לא יודעים לענות. האמת שאנחנו כבר לא ממש חיים וכבר לא ממש מתפרנסים. למרבה המזל יש כמה חברים טובים וקרובי משפחה שעוזרים, ואת ההסתדרות שנותנת מילה טובה ואפילו שיק נדיב על החשבון כדי לעזור.
אנחנו, אנשים מכובדים, שכל חיינו עבדנו בחריצות, מתחילים למצוא את עצמנו מסובכים בשוק האפור, אין לנו כסף לשלם לטיול לילד בבית ספר, לחוגים, ואפילו לא לאוכל. אין דמי כיס לילדים, אפילו לא דמי חנוכה.
בממשלה אומרים כל הזמן לכו לעבוד. אנחנו הולכים לעבוד אבל לא מקבלים משכורת. אומרים "אם לא תעבדו לא תקבלו" אך לא מבטחים שאם כן נעבוד אז כן נקבל.
תמיד התפרנסנו בכבוד, אף פעם לא פשטנו יד. חינכו אותנו מגיל צעיר שעבודה זה כבוד. שכל עבודה מכבדת את בעליה. שמי שלא עובד הוא פרחח, שמי שלא עובד הוא חסר כבוד. אנחנו עובדים בגאווה בלי להתפנק אבל נמצאים במצוקה בעל כורחנו. אנחנו אזרחים כמו כולם, אי אפשר לומר עלינו שאנחנו פרזיטים, עצלים, לא רוצים לעבוד, או חסרי השכלה. אנחנו אנשים בדיוק כמו כל אזרחי ישראל. לפי תלושי המשכורת שלנו אנחנו "מעמד הביניים" לפי חשבון הבנק שלנו אנחנו עניים. כולם מדברים על דאגה לשכבות הביניים אך איש לא דואג לנו.
שר האוצר, מתוך בועתו הזוהרת, שואף שאיפה עמוקה מהסיגר היוקרתי וקורא לציבור לצאת לעבודה, ואנחנו שיוצאים לעבודה בחריצות ובאחריות לא מקבלים שכר אך שר האוצר לא מתייחס אלינו כלל. הוא לא סופר אותנו. איש בממשלה לא סופר אותנו. כולם חוזרים ואומרים "לכו לעבוד" "העיקר שתעבדו", לא חשוב אם תקבלו משכורת או לא, רק אל תטרידו אותנו בבעיות שלכם, רק אל תעמיסו עלינו את הצרות שלכם, "לכו לעבוד או סתם לכו מפה העיקר שתלכו כבר, נו עוד לא הלכתם?"
אף אחד בממשלה לא מתייחס אלינו ואנחנו פונים אליך אלוקים ומבקשים כי תפרנס אותנו בכבוד, שלא נזדקק לבריות ולמתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם אלא לידך המלאה הפתוחה והרחבה. שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד. בחלומות השחורים שלנו לא דמיינו שההוצאה לפועל תידפק על דלתינו.
בהתחלה פנינו לשר האוצר, הוא הרי חושב שהוא אלוהים. הוא לא ענה. עכשיו אנחנו פונים אליך.
