בשבוע האחרון נחשף הציבור בישראל לשלוש פרשיות, אשר לכאורה אין כל קשר ביניהן. הפרשייה האחת הינה פרשיית
אשפוזו בכפייה של גומא אגייאר, הספונסר של בית"ר ירושלים, אשר אושפז בכפייה, לטענת משפחתו, עקב טענותיו ולפיהן הוא יכול להוציא את גלעד שליט משביו. הפרשייה השנייה הינה פרשת
גואל רצון, גבר אשר ניהל ספק כת ספק הרמון, והחזיק נשים רבות בביתו מכוח שיעבוד רגשי ורוחני, תוך שהוא מחיל עליהן ספר חוקים מפחיד ודרקוני, בו הוא קונס אותן על כל התנהגות אנושית וטריוויאלית. הפרשייה השלישית הינה
פרשת אברהם מונדרוביץ' - נאשם בעבירות מין נגד קטינים בגילאי 15-9 - אשר מעולם לא ישב בכלא בשל מחדל הקשור באמנות ההסגרה בין שתי המדינות.
הגם שבית המשפט המחוזי קבע שיש להסגירו לארה"ב, שכן חרף תחולת ההתיישנות על עבירותיו, הוא זה שגרם לאותו מחדל שבגינו הרשויות לא העמידו אותו לדין, ועל כן ההתיישנות נקטעת,
בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על פיו, וקבע כי חרף העובדה שבתקופה שבה ניתן היה להעמיד את מונדרוביץ' לדין לא היה הסכם הסגרה רלוונטי בין ארה"ב לבין ישראל, הרשויות יכלו לכונן הסכם כזה, ומשלא עשו כן, אלא בחלוף 23 שנה מיום ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם, עומדת לנאשם ההגנה מן הצדק, שכן שיטת המשפט שלנו מעדיפה את זכויות הנאשם על פני אינטרס החברה בהסגרת עבריינים.
מהו טיב הקשר בין שלוש הפרשות? זהו קשר הופכי. מחד-גיסא, גואל רצון, איש שעל-פי החשד שיעבד נשים וילדים וכפף אותן למרותו בטכניקות של כת, ועל-פי החשד גם ביצע בחלקם עבירות מין, לא נכלא עד כה וזאת משום ש
לרשות הרשויות לא עמד סעיף חוק מכוחו ניתן להעמיד לדין את רצון, וכל עוד הדין לא איפשר לרשויות לעוצרו, הן לא יכלו להתערב באורח חייו, מוזר ככל שיהיה בעיניהן.
בפרשת מונדרוביץ' ביכר בית המשפט את זכויות הנאשם על פני האינטרס החברתי בהסגרת עבריינים ובמשתמע, על פני זכויות קורבנותיו, תוך שהוא מציין כי:
"מדינה נאורה נבחנת לא רק ביחס שהיא נותנת לאזרחיה הנאמנים, אלא גם בהתייחסותה לפושעים החיים בקרבה, ובהם הפושעים הניקלים ביותר, המבקשים לערער את יסודותיה הערכיים. במשטר חוקתי ראוי, מיטריית זכויות האדם פרושה על כל אדם באשר הוא, לרבות העבריין..." ואילו בפרשת גומא אגייאר - אדם שהוא חף מפשע, וכל חטאו הוא שהתנהג בימים האחרונים, לדעת מקורבים, בצורה 'מחורפנת' - מאבד את חירותו. אותה חירות אשר שמורה לעבריין מין, רק משום שהשכיל להימלט מרשויות החוק, אשר לא הזדרזו לשים עליו את ידן וכאשר עשו כן בחלוף 23 שנים, הדבר נתפס בעיני בית המשפט כ"פגיעה קשה בתקנת הציבור" וב"צדק" עד כדי התגבשותה של עילת ה"הגנה מן הצדק". אותה חירות אשר שמורה לאדם אשר מחזיק בתנאי שיעבוד נשים וילדים, כל עוד לא ניתן להצביע על עבירה בחוק שעליה עבר וכל עוד אין די ראיות. להבדיל מגואל רצון, גומא אגייאר מאבד את חירותו חרף העובדה ש
לא ניתן להצביע על שום עבירה בחוק שעליה עבר. הגם שגואל רצון ואברהם מונדרוביץ' עברו (על-פי החשד) עבירות מין כלפי אחרים, אף אחד לא יעלה על דעתו לפלוש לגופם בניגוד לרצונם. ניתן להניח שבהיותו של גומא אגייאר באשפוז כפוי, סניטרים פסיכיאטרים פולשים לגופו בלא הפסק באמצעות זריקות בכפייה שנכפות עליו, מכוח הסטטוס הנחות שלו כ'מאושפז בכפייה'.
מדוע, מחד-גיסא, מי שמבצע עבירות מין חמורות, מוגן על-ידי עיקרון החוקיות (לא ניתן לעוצרו אלא אם הוא מבצע עבירה על החוק, ואם יש ראיות), או כאשר הוא נמלט מן הרשויות ואלו פועלות באיטיות מה, הימלטותו זוכה לגושפנקה של בג"צ וזאת בשם ההגנה מן הצדק? ומדוע מי שלא פגע בזבוב, וכל חטאו הוא 'התחרפנות' קלה, נכלא על לא עוול בכפו מאחורי סורג ובריח ומאבד את חירותו, בקלות כזו, שבה בתי המשפט שלנו לא היו שוללים את חירותם של עברייני מין?
התשובה טמונה בשפה, בשיח, ברטוריקה. כליאתם המיועדת של גואל רצון ושל אברהם מונדרוביץ' נתפסת כענישה, ועל כן בתי המשפט מתייחסים אליה כאל כזו, ומציבים משוכות גבוהות ודווקניות מאוד, טרם תטלנה סנקציה מסוג זה על אדם, ולו הנקלה שבפושעים. אך כליאה במוסד פסיכיאטרי נחשבת בדוחושב האורווליסטי כ"ריפוי", ועל כן, היא מותרת בתנאים מאוד קלים ונונשלנטיים, תוך שמן המאושפז בכפייה נמנעות אותן הגנות דיוניות אשר נתונות לאדם אשר עומדים לשלול את חירותו על דרך המאסר והמעצר. בפועל, כליאה במוסד פסיכיאטרי עשויה להיות גרועה מענישה - שכן בעוד אסירים - נשמרת להם זכותם לכבוד וזכותם על גופם - כלואים פסיכיאטרים מאבדים זכות זו כאשר במסגרת היותם מאושפזים בכפייה, ניתן להלעיטם בתרופות מטשטשות תודעה, ואף להזריק להם תרופות אלו בכוח אם יתנגדו, ככל שיעלה על דעתו של הצוות הרפואי. אמצעי טיפול ברוטליים כגון קשירת ארבעה גפיים למיטה מתאפשרת במוסדות פסיכיאטרים (אך לא יעלה על הדעת להטיל עונש שכזה על עבריינים) אך ורק משום שבדוחושב האורווליסטי של המוסדות הפסיכיאטרים קשירה שכזו מכונה בטעות "טיפול".
המנגנון שמאפשר כליאת אנשים חפים מפשע אך ורק משום התנהגותם המוזרה או הלא-קונפורמיסטית, בעוד הנקלים שבעברייני המין זכאים לחירותם כל עוד לא התקיימו תנאים מאוד דווקניים שבדין הפלילי, הוא
חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 אשר מאפשר, באופן חוקי, לכלוא בקלות חפים מפשע, כל עוד פסיכיאטר מצא שהם 'משוגעים'.
על הסובייקטיביות של האבחון הפסיכיאטרי נאמר רבות. אך הסובייקטיביות של האבחון הפסיכיאטרי, היעדר המדעיות שלו, אלו אינם מסוכנים כשלעצמם. הסכנה טמונה בחוק אשר מקנה גושפנקה לרשויות לכלוא אדם חף מפשע, בהסתמך על אבחון פסיכיאטרי, ותוך פגיעה בעקרונות היסוד של שיטת המשפט, עקרונות שהנקלים שבעברייני המין זכאים ליהנות מהם, אך לא אנשים שסטו מן הנורמה החברתית.