הפמיניסטית נגד הנשים

לימור לבנת רוצה לקדם את מערכת החינוך, אין ספק. אבל ייתכן שגם היא בעצמה מתחילה להבין שהכוונות הטובות לא יעזרו לה. לכן, הדבר היחיד שנותר בידה הוא להציג כאילו רפורמות במציאות שבה מערכת החינוך משמשת ככיס מושלם ל"חיסכון" תקציבי ענק.

הקיצוץ במערכת הביטחון, המהווה את המרכיב הגדול ביותר, לפני החינוך (כ-50 מיליארד ו-25 מיליארד בהתאמה), בתקציב המדינה, הוא, מסיבות ידועות, בלתי נגיע. לכן, מערכת החינוך, שמרבית תקציבה משועבד לתשלום משכורות למורים, שהם נשים שקל לפטר, היא ממש אוצר לממשלה מקצצת.

כדי להציג כאילו שינוי מקימים ועדות יוקרתיות, שבראשן אנשים חשובים, למשל גנרלים עם דימוי של ניסיון וכישרון בניהול מערכות גדולות. הוועדות ממליצות, במילים מכובסות, על צורך חיוני בשינוי מבני ותוכני. בפועל, הן נותנות הכשר לקיצוץ מסיבי בשכר המורים. לנשים מותר לקצץ, ולהגיד אחר כך שהרמה "שלהם" לא ממש טובה, ולכן צריך להביא מורים יותר טובים (למשל, אנשי צבא בקריירה שנייה).

גם "מומחים" מהאקדמיה טובים להצגה. הם מספקים לאוצר בדיוק מה שהוא רוצה: קביעה "מדעית" שההשקעה בחינוך גבוהה מידי בהשוואה למדינות אחרות, ולא חשוב שהחישוב מתעלם מגודל האוכלוסייה (כלומר, מהשוואה לפי נפש). ואם כל הפטנטים הללו לא מספיק משכנעים, אפשר תמיד לגייס את הבוז הכללי למורים (- = מורות), כפי שעמדה עליו ורד ליון-ירושלמי ("ברנז'ה גסת רוח", 30.12), הכותבת על "הלעג הבלתי נסבל למורות שתמיד, אבל תמיד, מוצגות בפני הילדים כנשים מטומטמות וצווחניות".

וכך, במסווה של תוכניות לרפורמה לכאורה, אפשר לטשטש את המדיניות העקבית של פגיעה במערכת, בשכר המורות, בפיטורים מסיביים שלהן, וכעת גם בתשתית הארגונית והאדמיניסטרטיבית, הנשענת גם היא בעיקר על נשים, של מזכירות וסייעות.

זוהי מדיניות הקיצוץ בחינוך מזה שלוש שנים לכהונת השרה לבנת (מתוך פרסומי מרכז אדוה): בדצמבר 2001 קוצצו 3%­ מתקציב משרד החינוך, ביוני 2002 קוצצו עוד 4%­; בתקציב 2003 החליטה הממשלה לקצץ 450 מיליון ש"ח מתקציב המשרד; בתוכנית "להבראת כלכלת ישראל-שלב א", מיוני 2003, הוחלט על קיצוץ של 10%­; וב"תוכנית להבראת כלכלת ישראל - שלב ב", מספטמבר 2003, הממשלה החליטה לקצץ 15%­; בבסיס התקציב של משרד החינוך. גם אם, כתוצאה ממאבק ארגוני המורים, הצטמצמו תוכניות הצמצומים, הרי שבגלל גודל המערכת והתקציב, כל קיצוץ גדול ביותר.

האמת היא, שהישגים בלימודים והעשרה חינוכית וחברתית קשורים לתקציבים גדולים ובסיסיים ביותר: העלאה משמעותית של שכר המורים, הארכת יום הלימודים והקטנה משמעותית של הכיתות. אך אלו מצריכים תקציבי עתק, שאותם הממשלה מעדיפה להקצות להתנחלויות ולבניית מקלטי חירום למקורביה.

סוגיות מעמד המורה והישגי התלמידים לא קשורות לאיכות הכשרת המורים וגם לא לתוספת שעות עבודה של המורים (כפי שטוענים אנשי ועדת א.ל.ה בראשות הרצל בודינגר). האמת היא, שאין כוונה אמיתית להשקיע יותר בחינוך, אלא להיפך: להרחיב את הפיטורים ולצמצם את מספר ימי הלימוד לחמישה ימים. כאשר מרבית המשק ממשיך לעבוד 6 ימים בשבוע, זה יהיה על גב הנשים שייאלצו לוותר על יום עבודה, לשכור שירותי השגחה על ילדיהן או להפסיד את מקום העבודה. ואם גם גל הקיצוצים הזה לא יספיק, תמיד אפשר להגדיל את מספר התלמידים בכיתות ל-50, לחסוך עוד כמה מיליארדים טובים, ולספר שהמורות לא טובות ולכן צריך לפטרן.