אב"א שלי

אם קיים פצע שעדיין לא נסגר במשפחת אחימאיר, זהו החשד שהוטל על אב"א במעורבות ברצח חיים ארלוזורוב. שנים אחר כך יהיו שישוו בין הרצח הפוליטי הראשון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, אבל יוסי אחימאיר לא מוצא מקום להשוואה.

"רצח ארלוזורוב לא היה רצח יהודי פנימי. חיסלו אותו שני שבאב מיפו, ערבים, שגם הודו במעשה כשישבו בכלא. הם אפילו התפארו בכך שהרצח שביצעו גרם להתכתשות פנימית בין היהודים, וחזרו ואמרו כמה היהודים טיפשים.

"האם הרצח תוכנן או אירע במקרה? האם היו אלו שליחי גבלס שחיפשו את ארלוזורוב, ידידה של גברת גבלס? האם, כפי שטען ההיסטוריון המנוח ד"ר שמואל דותן, ארלוזורוב נרצח בידי שליחי הקומוניסטים ברוסיה? או אולי בידי הבריטים? כנראה לעולם לא נדע. אבא לא הטיף לרצח. למרות שבדעותיו הפוליטיות היה חלוק על ארלוזרוב, הוא היה ידיד שלו. ברית הבריונים רצו למשוך תשומת לב, ואם היו עושים את המעשה - הם היו מתפארים בו.

"רצח רבין, לעומת זאת, בוצע בידי יהודי. את הנזק החמור ביותר להתנחלויות גרם יגאל עמיר. כשרבין נרצח כיהנתי כחבר כנסת, ובמשך שבוע הלכתי עם כיפה כאות אבל. למרות שהיינו יריבים פוליטיים, מעולם לא הייתה מעורבת בזה אלימות. במערכת הבחירות שאחרי רצח רבין הגיעו אנשי הרב כהנא לכל אסיפה פוליטית של הליכוד והפגינו. פעם אחת, אחרי פיגוע, הם הפגינו לא רחוק מביתי, וכשהגעתי לשם להרגיע את הרוחות הופלתי על ידם לרצפה. אז הבנתי מה זו אלימות על-רקע פוליטי".

איך חווית כילד את ההאשמות כנגד אביך?

"חרה לי שכך זוכרים את אבא, ולא בדברים שהוא תרם למדינת ישראל. ב-1933 ארלוזורוב נרצח בגופו, אבל אבא בנשמתו. אבא היה אדם עדין שלא יכול היה לפגוע בזבוב. מרגע הרצח ועד ליומו האחרון הקדיש את זמנו למאבק בעלילה שדבקה בו. הכעס הגדול שלו היה על חבריו, על ברל כצנלסון שהכיר אותו וידע את נפשו ואופיו הרך, הנוח והחברי, ובכל זאת הפך לראש המעלילים עליו. אבא היה מאוכזב ממנו מאוד. אין לי ספק שמחלת הלב שקיננה בו הייתה תוצאה של הסבל הנפשי שהוא עבר בעקבות הרצח".

גם הרב אברהם יצחק קוק נלחם למען חפותו של אביך. זה שינה במשהו את יחסו ליהדות, לדת?

"אבא לא אהב את הממסד הרבני על כל גינוניו. במיוחד את אלו שהוא קרא להם 'כיפה אדומה' - אותם אלמנטים בציבוריות הדתית שהלכו עם מפא"י. אבא היה איש אוהב מסורת, הוא היה קורא את פרשת השבוע עם הפרשנות והולך מדי פעם בחגים לבית כנסת, אבל לא היה דתי. מה שכן, הוא העריץ את הרב קוק, שנרתם מיד למאבק למענו. וכשאבא שבת רעב במחאה על כליאתו, הרב קוק שכנע אותו להפסיק. התמיכה של הרב לא נשענה על אינטואיציה או מתוך השראה דתית. במאבק על חפותו של אבא הוא היה כמו זאב ז'בוטינסקי; הוא נלחם למען אבא לא בגלל המחשבה ש'רוצחים לא יכולים לצאת מתנועתי', אלא בגלל ששניהם בדקו וחקרו והגיעו למסקנה כי לא ייתכן ששלושת הרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב. הרב קוק גם שילם על כך מחיר, כי הציבור כעס עליו. כשאבא שוחרר, הוא פרסם מודעת ברכה. הם נשארו בקשר והתכתבו ביניהם. המכתבים שמורים כאן בארכיון. רב אחר שאבא היה מקורב אליו היה רב האסירים, הרב אריה לוין. הוא הכיר את אבא בכלא ומאוחר יותר אף חיתן אותו ואת אמי".

בתקופה שלאחר הקמת המדינה כתב אחימאיר מאמרים ל'חרות' ושימש כחבר מערכת האנציקלופדיה העברית. "מי שנלחם להכניס את אבא למערכת האנציקלופדיה היה פרופסור בן-ציון נתניהו, שהעריך את ידיעותיו של אבי בהיסטוריה. האנציקלופדיה הייתה מפעל חיים לאותו דור, הוויקיפדיה של פעם, למרות שהיום אני שומע על אנשים שפשוט מוציאים את כל הסדרה לרחוב, וזה חבל. הערך הבולט שאבא פרסם היה על היטלר, דבר שעורר עליו את אנשי השמאל. הם טענו 'מי זה הפשיסט הזה שיכתוב על היטלר?'"

הוא הצטער בדיעבד על האהדה שהביע במאמריו לפשיזם?

"בוודאי שהוא הצטער. אבא אכן פרסם ב-1928, זמן קצר לאחר שהצטרף לז'בוטינסקי שמונה מאמרים ב'דואר היום' תחת הכותרת 'יומנו של פשיסט'. אבל 'הפשיזם' שלו היה מדינה יהודית, צבא יהודי, ממשלה יהודית וחוק וסדר יהודיים. אם זה נקרא פשיזם, אז היום כולנו פשיסטים. ולמרות זאת, אבא לא העריץ תורות זרות. הוא אימץ כל דבר שיהיה טוב וקל לעמו. דברים שחשב שיועילו ויקדמו את עצמאות העם והמדינה. כשהחל הפשיזם כפי שאנו מכירים אותו להתפשט, אבא התנגד לו מאוד. ברית הבריונים הייתה הראשונה שהורידה את דגלי הנאצים מעל הקונסוליה הגרמנית בירושלים, ומעל הקונסוליה הגרמנית ביפו, במאי 1933".

אשתו הראשונה של אב"א אחימאיר נפטרה עם לידת בתם הבכורה, זאבה. לאחר מותה נשא את רעייתו השנייה סוניה, קרובת משפחה רחוקה הצעירה ממנו ב-11 שנה. ביחד נולדו להם שני בנים: יוסי ויעקב. סוניה ליוותה אותו לכל אורך המשפט, בתקופת המאסר ובזמן הזיכוי.

"זו הייתה אהבה בלתי רגילה, פשוט התאמה מושלמת", מספר יוסי. "אבל ההורים שלה ריחמו עליה, אמרו לה 'מה את הולכת ללוונט'. אמא גדלה בבית עשיר מאוד, עם משרתים, עוזרות וכל טוב. ההורים שלה דאגו לה מאוד. הם אמרו לה, את תלכי לאיבוד ומי יודע מה יעלה בגורלך. בסופו של דבר היא חיה עד גיל 98, וכל משפחתה נספתה בטרבלינקה. אמא ליוותה אותו בייסוריו ובלבטיו ויצרה בשבילו את התנאים הטובים כדי לפעול, להגות, לחשוב. הם ניהלו חיי משפחה יוצאים מן הכלל".

אחימאיר שולף מאחד המדפים בארכיון את הספר 'עם קריאת הגבר' ומראה לי הקדשה שכתב אביו לאמו: "עת אשמדאי רקד את ריקודו בתוככי האומה, עת הועמדתי בצל גרדום, לא היססת הושיט לי את ידך, ותבני את ביתנו, ותהי אם הבנים, וככה הגענו עד הלום".

44 שנים חיה סוניה לאחר פטירת בעלה. השניים קבורים בבית העלמין בנחלת-יצחק.

איזה אבא הוא היה?

"הוא תמיד הביע עניין בלימודינו, וגאוותו הייתה כשהתגייסנו לצה"ל. הוא כתב אז לכל אחד מאיתנו מכתב נפלא. הוא חינך אותנו לפשטות ולאהבת הארץ. בתחילת שנות ה-50 קיבלתי מתנה מקרובינו בארצות הברית, פלא פלאים - טרנזיסטור. אני הייתי אז בתיכון ורציתי לקחת את הטרנזיסטור לטיול השנתי. אבא אסר עליי. הוא אמר: קודם כול, לא צריך לנקר לחברים שלך את העיניים, ודבר שני, כשאתה מטייל כדאי שתסתכל על הנוף של ארץ ישראל. תראה את הירק, האבנים, ההרים. בכלל, אבא היה טייל גדול. היה יושב על האדמה, מסתכל על הכנרת. התנהג בפשטות. זה היה נוהגו. הייתי מגדיר אותו כסוציאליסט בלי העטיפה, סוציאליסט בפשטות שלו, חוסר ההתנשאות. אבל כשהסוציאליזם התמסד הוא היה אויבו הקשה ביותר".

במהלך השנים נטל על עצמו יוסי אחימאיר לתעד את חיי אביו ולהנציחו. הוא כתב מאמרים וריכז מכתבים וספרים על פועלו. עשרה רחובות בארץ נקראים על שמו של אב"א אחימאיר. לפני שהיישוב ברקן קיבל את שמו, הוצע לתושביו השם 'בית אב"א', אך הם התנגדו. "הם טענו שזה שם מיושן מדי", אומר יוסי, "אבל מסתבר שלא זו הסיבה, הם פשוט לא רצו להביא את אב"א אחימאיר לפתחם, והעדיפו לקרוא ליישוב 'ברקן' על שם הכפר הערבי בורקין שהיה שם קודם. זה היה הדבר הכי כואב שחשתי בכל השנים. אבסורד שלא שמעתי קודם. מאז כף רגלי לא דורכת במקום הזה".

אב"א אחימאיר נולד ב-1897 בבלארוס בשם שאול גייסינוביץ'. כשהיה בן 15 עלה לארץ ישראל ולמד במשך שנתיים בגימנסיה 'הרצליה' בתל אביב. אז עוד היה בצד השמאלי של המפה: עד לשנת 1928 היה חבר ב'הפועל הצעיר', וכתב בביטאון התנועה וב'הארץ'. מהר מאוד החלו דעותיו התקיפות לקומם עליו את חבריו מהשמאל, בהם ברל כצלנסון. "אבא היה חברו הגדול של כצלנסון", מספר יוסי. "הם גדלו באותה עיר, בוברויסק שברוסיה הלבנה, ואבא נחשב לכוכב עולה בשמי השמאל. ברל תלה בו המון תקוות, ואבי אכן הרצה בקיבוצים כמו גבע, נהלל, זיכרון-יעקב, מקווה ישראל, אבל לאט לאט הוא סטה מהדרך".

איך השתנו דעותיו ב-180 מעלות?

"הוא היה היסטוריון, שלמד את תולדות העמים וחקר איך הם השיגו את שחרורם. הציונות הייתה בעיניו תנועה לשחרור העם. בהתחלה הוא חשב שצריך לעשות זאת בדרך הסוציאליסטית-המעמדית, להקים חברה חדשה וצודקת, אבל עם הזמן הוא ראה למה הסוציאליזם גורם, ובהדרגה הבין שהדרך הזו לא תוביל להשגת המטרה. מאמרים שלו אומנם המשיכו להתפרסם בעיתון 'דבר', אבל עם הערת שולים - 'המערכת לא מסכימה לדברים, אבל מפאת חופש הביטוי אנחנו מפרסמים אותם'. בסופו של דבר הפסיקו לפרסם את מאמריו. ב-1928 הוא עזב בעצמו את תנועת הפועלים והצטרף לתנועת ז'בוטינסקי".

יחד עם אחימאיר עזבו את תנועת הפועלים גם ד"ר יהושע ייבין ואורי צבי גרינברג, והקימו את האגף הרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית. "הם לא סתם עברו, אלא אל הקיצוניות המקסימליסטית", אומר הבן.

בתוך שנה, בעקבות פרעות תרפ"ט, הקימו השלושה את 'ברית הבריונים', התנועה הראשונה בארץ ישראל שפעלה באופן אקטיבי נגד הבריטים. יש הרואים בפעולותיה את זרע המאבק המזוין, שהתבטא מאוחר יותר בהקמת המחתרות אצ"ל ולח"י. ב-9 באוקטובר 1930 בוצע האקט הראשון שנשא אופי מרדני כנגד השלטון הזר: כ-30 צעירים הפגינו נגד ד"ר שילס, סגן המיניסטר למושבות, בעת שיצא מפגישתו עם ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף. בהמשך הגיעו פעולות נוספות כמו הפגנות נגד פקידים ואנשי ממשל בריטים, הורדת דגלי התנועה הנאצית מנציגויות גרמניה, וחינוך הנוער על ערכי התנועה הרוויזיוניסטית.

השם לבדו, 'ברית הבריונים', כבר מעורר אנטגוניזם, לא?

"אני מסכים שזה שם קצת אומלל. אבא בהתחלה בכלל רצה לקרוא לארגון 'אגודת ש"א', על שם שרה אהרונסון. הוא העריץ את ניל"י. למרות שניל"י בעצם עזרה לבריטים, עצם העובדה שחבריה קמו ועשו מעשה למען ישיבה בטוחה בארץ גרם לאבא להעריך אותם. אחר כך חשבו על השם 'ברית הציונים המהפכנים', אבל בסופו של דבר התקבלה הצעתו של אורי צבי גרינברג.

"מצד שני, מה זה בעצם בריונים? בבית שני אלו היו לוחמים. לא היו אז יועצי תקשורת ויחצ"נים שייעצו להם שזה שם קצת מאיים. אני אוהב את השם הזה, הוא מתריס מאוד, אי-אפשר להישאר אדיש אליו. היום מבינים שההיסטוריה של המאבק מתחילה בהנהגת ברית הבריונים. הם סימלו את הדרך שבה עם צריך לקנות את שחרורו. אם לא תקריב את עצמך, לא יקרה כלום. אבא היה אומר 'עצמאות לא עוברת על גשר של נייר. עצמאות עוברת על גשר של ברזל'. אם הבריטים לא ממלאים את חובתם כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרת בלפור ובהסכם המנדט, אין ברירה אלא להיאבק בהם".

איך בעיניך צריך להמשיך את דרכה של 'ברית הבריונים' בימינו אנו?

"כל תקופה ובעיותיה. היום אנחנו צריכים לשמור מכל משמר על המדינה ועל אחדותה הפנימית. כל המאבקים צריכים להתנהל בדרכים דמוקרטיות. אנשים היום לא מעריכים מה זה להשיג מדינה. קל מאוד לזעזע אותה ולגרום להיחלשותה הפנימית, להביא לחורבנה. קודם כול צריך לשמור על הבית השלישי, מתוך אחדות פנימית ומתוך ידיעה שכולנו אחים וכולנו רוצים בקיומו. מעבר לכך, עיקר המאבק כיום הוא בתחום החינוך. קיים דור שלא מבין את הדור שלנו, לא מבין את עצם נוכחותנו כאן ולא במקום אחר. אנשים יורדים מהארץ, יש התרופפות רוחנית, לפחות בקרב ציבורים מסוימים. במסגרת המאבק על קיומנו צריך קודם כול לחדש את האמונה הפנימית לגבי למה אנחנו כאן, מה הזכות שלנו לגור כאן, וזה חל על כל מקום בארץ - גם על שטחים שלא כלולים בקו הירוק".

ולמרות העמדות הנחרצות האלה, אחימאיר לא פוסל ויתורים טריטוריאליים. "אני לא יודע מה יהיה הפתרון המדיני, אבל גם אם נעשה ויתורים טריטוריאליים, אלו ויתורים מתוך כאב. ויתור הוא בעצם נתינה של משהו שלך למען מטרה אחרת, חשובה לא פחות. יש דיבורים האם אנחנו צריכים שטח כזה או אחר, האם אנחנו נאבקים על דבר כזה או אחר, אבל לא מדגישים מספיק את עניין הזכות שלנו בארץ הזו. והזכות שלנו בעפרה ובאריאל לא נופלת מהזכות שלנו כאן ברמת-גן".

אבל מרמת-גן איכשהו הדברים נראים יותר נוח.

"ארץ ישראל היא אחת. הנגב והגליל, כל אלו חטיבה אחת. איפה שאתה לא גר, אתה גר בארץ ישראל. משפחתי התנחלה ברמת-גן, אני מושרש כאן, לא יכול לזוז מכאן. כמה ישראלים את מכירה שגרים 57 שנה באותו מקום? זו ארץ ישראל שלי. זה שאני גר ברמת-גן לא מונע ממני להילחם באמצעות פעילות פוליטית, לכתוב ולפעול בעד ההתנחלויות. המתנחלים הם החלוצים של ימינו, כפי שהיו בעבר הקיבוצים. אני חושב שגם אנשי ההתיישבות צריכים להבין שאם הם לא ייעזרו בתומכיהם בנתניה, בחיפה ובאשקלון, הם לא יצליחו במאבקם. אנחנו צריכים לראות את עצמנו כעם אחד שגר בכל מיני מקומות. אם הייתי אסקימוסי הייתי נלחם למען זכויות האסקימוסים, כיהודי אז אני נלחם למען זכויות עמי. זו גם התשובה למי שיאמרו 'אבל מה עם זכויות העם הפלשתיני?'"

מה באמת הייתה עמדתו של אביך בעניין העם הפלשתיני?

"אבי החזיק בגישתו של ז'בוטינסקי. הוא לא זלזל בערבים, להפך, הוא היה אומר שבארץ קטנה שמשתרעת מן הים ועד המדבר, צריך להכיר שיש גם מיעוט ערבי, ואם הוא ירצה לחיות איתנו - צריך להקנות לו שוויון זכויות. צריך לזכור את הגר הגר בתוכנו. צריך לזכור איך אנחנו היינו בתור מיעוט במקומות אחרים, ולכן אנחנו צריכים לפעול גם למען המיעוטים שחיים בתוכנו".

אבל זה לא בדיוק קורה היום.

"הקמנו מדינה ש-20 אחוז ממנה הם מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים. אנחנו צריכים לדאוג לזכויותיהם, אבל בתנאי שהם יכירו בישראל כמדינת העם היהודי. אם הם רוצים לחיות בה, יחולו עליהם החובות והזכויות כמו שאר האוכלוסיה. מי שלא נאמן למדינה היחס אליו יהיה בהתאם".