במקום נורא זה, שבו הזיכרונות מרחפים סביבנו כרוחות רפאים חסרות מנוח, טרופות בגורל שמעטים בהיסטוריה, אם בכלל, חוו; במקום הזה שבו נגדעו חיים בני מאות שנים במיתות משונות ואכזריות; במקום הזה אני ניצב לפניכם, נציג ממשלת ישראל, רמטכ"ל לשעבר של צבא ההגנה של מדינת היהודים, בשמו של העם היהודי, כדי לחלוק כבוד לאחינו ואחיותינו, גברים ונשים, אבות ואמהות, ילדים וילדות, שעוּנוּ, נחנקו, נטבחו, נורו ונקברו חיים, בשל עוונם היחיד - היותם יהודים.
התנ"ך מספר על אחד מאבות האומה, יעקב, שנקרא ישראל, שישן במקום שבו חלם על סולם מוצב ארצה שראשו בשמים ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו. חכמינו ראו בחלום הזה סמל לקיום היהודי המנסה לחבר שמיים וארץ, חיי רוח וחיי חומר, נבואה ופוליטיקה. זאת הבשורה שביקשנו להביא לעולם.
אבל חכמינו ראו בחלום הזה גם סמל לייסורים המדיניים והפוליטיים, לחורבן ולגלות, לרדיפות ולשעבוד שעתיד לעבור העם היהודי מאז שקם אי שם לפני ארבעת אלפי שנים ועד היום.
בכל אופן, כשהתעורר יעקב מחלומו, היה נרעש מהמחזה שראה ואז קרא: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".
כשעומדים כאן בפונאר, אי-אפשר שלא לקרוא את קריאתו של אבי האומה היהודית גם על המקום הנורא הזה, שהיה שער השמים עבור עשרות אלפי יהודים, שבגופם וּבְאֶפְרָם הפכו אותו גם לבית אלהים שכל הנכנס ליער כאן ועומד בין העצים, סמוך לגיא ההריגה, מתמלא יראה עצומה ומבקש רק לִדוֹם.
קהילת יהודי וילנה שהושמדה כאן התקיימה בליטא למעלה מ-500 שנה. חכמיה, רבניה, אנשי הרוח והדת, סופרים ומשוררים, מורים ובעלי מקצועות חופשיים, פועלים וסוחרים היו חלק אינטגראלי של ליטא, חלק מהמרקם החברתי של המקום. הם לא היו זרים או פולשים. הם חיו במקום שבו נולדו אבותיהם ואבות אבותיהם משך עשרות דורות. רק בווילנה לבדה, למשל, מנו היהודים ערב הכיבוש הנאצי כשישים אלף מבין 200 אלף תושביה.
ובכל זאת, עם הכיבוש הנאצי ביוני 1941, הצטרפו גם מקומיים לכוחות המוות הגרמניים. לבד מהתעללויות והתאכזרות יומיומית, נעשתה מלאכת הרצח ההמוני של היהודים על-ידי שלושה כוחות משנה של איינזאצקומנדו 9 - כוח המשימה המיוחד שהכינו הנאצים לחיסול הגטאות.
הכוח הראשון העביר את היהודים מווילנה לכאן, אל היער; בכוח זה שימשו בעיקר ליטאים. הכוח השני שימש ככוח אבטחה וסגר את האזור לכול, ובנוסף מנע בריחה מבורות המוות - בכוח זה היו גם גרמנים רבים. הכוח השלישי - יחידת היורים בפיקודו של אוֹבֶּרשטורמפירר שָׁאוּשׁוּץ שאנשיה הרגו את הקורבנות בבורות כאן ביער - אנשי יחידת היורים הזאת היו בעיקר ליטאים.
עוד בחודש יולי 1941, חודש בלבד לאחר שנכנסו לכאן כוחות הכיבוש הנאצי, נרצחו כאן כ-5,000 יהודים - כמעט כולם גברים. אלפי משפחות נותרו ללא בעל ואב, ללא מפרנס ודואג. חודשיים לאחר מכן נכנסו יהודי וילנה לגטו, ומצבן של המשפחות האלה נעשה קשה הרבה יותר כשכל עול הקיום נפל על כתפי האמהות.
אבל מה היה בווילנה עצמה? איזו מורשת השאירו כאן בני עמי?
בווילנה, שכונתה "ירושלים דליטא", חיו היהודים חיים מלאים, עוד לפני הכניסה לגטו קמה פה שושלת מכובדת של אנשי רוח יהודיים, רבנים, משוררים, סופרים, פוליטיקאים ומדינאים.
וילנה הייתה תמיד מרכז רוחני ותורני חשוב. כאן חי הגאון מווילנה ועוד אשוב אליו ולמורשתו. במאה ה-19 הייתה וילנה גם מרכז פוליטי וחברתי ליהודי אירופה ובראשית המאה העשרים הפכה למרכז התנועה הציונית ברוסיה. חוזה המדינה היהודית, בנימין זאב הרצל ביקר כאן ב-1903 וזכה לקבלת פנים נלהבת. וילנה הייתה גם מרכז תרבותי שבו פרחה הספרות העברית והיידית.
ב-6 בספטמבר 1941, ביום השבת, הוקם הגטו באקט אלים תוך יום אחד. אל הגטו הקטן והגדול, מתחם רחובות לא גדול שעד אז התגוררו בו כ-6,000 איש, נדחסו 40 אלף יהודים. באותו יום נתפסו גם כ-6,000 איש שלא "זכו" להיכנס לגטו והובלו ליער פונאר להשמדה.
הצפיפות הייתה בלתי אנושית, מאות אנשים התגוררו ברחובות במשך שבועות רבים, אחרים מצאו פינות משונות למגורים, למשל מתחת לשולחן באחד הבתים. אבל הצפיפות נפתרה בדרך הגרמנית הידועה. עד סוף 1941 נרצחו 21 אלף יהודים, ולמעשה מאז הכיבוש, במשך כחצי שנה, הושמדו כ-40 אלף מיהודי העיר, וכך נותרו 20 אלף יהודים בגטו.
אבל אני מבקש לספר על החיים שחיו היהודים בתנאים הבלתי אנושיים הללו, על גבורת החיים וגבורת הרוח שבאמצעותן הצליחו לקיים גם פה חיים מעוררי הערצה.
בגטו נוסדו שלושה בתי ספר עממיים, שני גני ילדים ובית ספר תיכון. נערכו גם קורסים מקצועיים והיה פה גם בית ספר למוזיקה עם כמאה תלמידים.
גם ספרייה הייתה בגטו ובשנה הראשונה לקיומה הושאלו בה כ-90 אלף ספרים. מנהל הספרייה היה הרמן קרוק שהיומן שכתב משמש מקור חשוב להכרת החיים בגטו וילנה. גם תיאטרון משובח היה בגטו ואפילו סאטירה וספורט ומועדוני נוער.
בבתי הספר התקיימו חגיגות וטקסים הקשורים במועדי ישראל ובאירועים היסטוריים. הרמן קרוק מספר ביומנו, לאחר שביקר בשני טקסים ב-8 במרץ 1942: "מתוך המעטה של פונאר פורצים החוצה חיים השואפים למחר טוב יותר [...] היום היה בשבילי יום כיפור קטן. לא יכולתי לשלוט בעצמי. הדמעות זלגו כמו ממעיין [...] אולם מלא אנשים בוכים [...] קשה לספר מה זה אומר היום לבכות בגטו וילנה".
בתוך התנאים הבלתי אפשריים, על-רקע תחושת הטרור הפנימית הגדולה, החשש ממה יֵלֵד יום - פיכו כאן חיים שלמים, נכתבה שירה והתקיימה תקווה לעתיד טוב יותר. גם בהיותם באקציות הנוראות קיוו יהודים "לשנה הבאה בירושלים".
כאמור, המורשת של יהודי וילנה היא גבורת החיים והרוח. ומתוך כך קמה כאן גם תנועת התנגדות גדולה נגד הכיבוש הנאצי. מאות יהודים היו פעילים במחתרות השונות. ב-31 בדצמבר 1942 פרסם המשורר אבא קובנר את קריאתו "אל נלך כצאן לטבח!", עוד אמר: "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!".
בסוף ינואר 1943 הוקם ארגון הפרטיזנים המאוחד. מטרתו הייתה להכין התנגדות המונית מזוינת נוכח ניסיונם של הגרמנים לחסל את הגטו. כמו-כן ביקשו לפעול בעורף האויב כדי לפגוע ולשבש את פעילות ההשמדה. עוד שני ארגוני מחתרת הוקמו בגטו - 'הקבוצה של יחיאל' ו'קבוצת המאבק'.
גם לאחר חיסול הגטו המשיכו אנשי המחתרת ללחום בנאצים במסגרת יחידות הפרטיזנים ביערות לשחרורה של ליטא. ברודניקי פעלו בתחילת 1944 ארבעה גדודים יהודיים בחטיבה הליטאית.
ב-23 בספטמבר 1943 חוסל גטו וילנה. מכל הקהילה המפוארת של יהודי וילנה נותרו בחיים כמה אלפים בלבד. גופה של הקהילה היהודית כאן הושמד כמעט כולו, אבל הרוח נותרה והמורשת של יהדות וילנה מזינה עד היום את העם היהודי בעולם כולו.
בין אנשי הרוח הגדולים של יהדות וילנה, אי-אפשר להימנע מלהזכיר את אחד מגדולי הדורות של העם היהודי, הלא הוא הרב אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה. אם ספרד מתגאה - ובצדק - ברבי משה בן מימון, הרמב"ם, ומחשיבה אותו כאחד מגדולי אנשי הרוח שלה, אין ספק שליטא יכולה להתגאות בגאון מווילנה שנולד כאן, יצר כאן ומת ונקבר כאן. לא תהיה זו הגזמה לטעון, שדמותו של הגאון מווילנה עולה על כל אישי המופת הדתיים שעמדו לעם היהודי במילניום הנוכחי. השפעתו הרוחנית חורגת הרבה מעבר לזמנו והיא השפיעה גם על הקמתה של מדינת ישראל.
עוד לפני ייסוד התנועה הציונית, היה זה הגאון מווילנה שתלמידיו עלו לארץ ישראל בראשית המאה ה-19 לא רק ממניעים דתיים אלא מתוך רצון לחדש את החיים המדיניים של העם היהודי בארצו העתיקה. כחלק מהשקפתם שהונחלה להם על-ידי רבם, הגאון מווילנה, התייחסו תלמידיו אל הביטוי "בניין ירושלים" באופן מעשי ואקטיבי. הם חיזקו את החיים היהודיים בירושלים והתעקשו להיאחז בה ולהפנות עולים יהודים נוספים אליה.
הם ביקשו להשיב לחזקתם רכוש יהודי, ולשם השיגו בדרכים מפותלות רישיון מטעם השולטן שאִפשר להם לבנות את "חצר היהודים" ובעיקר את בית הכנסת שבה - בניגוד לחוקי האיסלאם שאסרו על הקמת בתי כנסת בירושלים. מקהילת תלמידי הגאון מווילנה בירושלים יצאו המתיישבים היהודים הראשונים מחוץ לחומות העיר העתיקה ומשם למרחבי הארץ והניחו את התשתית להקמת הציונות בכך ששינו את הגישה של יהודי העולם כלפי ארץ ישראל, מגישה דתית פאסיבית לגישה אקטיבית ומעשית, שהפרי החשוב ביותר שלה היה בסופו של דבר הקמתה של מדינת ישראל.
מדוע יצאו תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל? מ"ירושלים דליטא" לירושלים דישראל?
לנו, היהודים, הדברים ברורים ופשוטים. ארץ ישראל היא מולדתנו ההיסטורית. אלפי שנים התפללנו לשוב אליה לאחר שהוגלינו ממנה בכוח בפעם האחרונה על-ידי האימפריה הרומאית. דווקא כאן, בטקס הזה, ביום השואה, חשוב להזכיר את הדברים, משום שזכותו של העם היהודי לארץ משלו לא התחילה מהשואה; גם לא בגלל הפרעות והפוגרומים והגירושים מגיעה לנו ארץ. הקשר שלנו לארץ ציון וירושלים מתחיל עוד לפני 4,000 שנה מאז ימי המקרא והאבות.
לא מזמן חגגנו את חג הפסח, שבו יצאנו מבית העבדים במצרים והפכנו לעם חופשי. המטרה הסופית של היציאה מעבדות לחירות הייתה ארץ ישראל. לשם הלכו אבותינו ובה הם הקימו ממלכה ומקדש וחיי רוח, בה חובר התנ"ך ושרתה הנבואה על מנהיגיו הרוחניים של העם.
אנחנו, העם היהודי, עשינו את ארץ ישראל למה שהיא. אנחנו הענקנו לירושלים את מעמדה האוניברסאלי המקודש, מאז דוד המלך. אשר על כן, לא הגענו לארץ זרה, ולא פלשנו אליה. אנחנו חזרנו הביתה! זו משמעות הציונות - השיבה לציון. משם זכותנו הטבעית על ארצנו.
ועוד לקח ממה שאירע כאן באירופה כולה במלחמה הארורה ההיא, אני מבקש להשמיע ברשותכם. אחת התוצאות הנוראות של השואה הייתה הדחייה של הרעיון הלאומי והזהות הלאומית באירופה כולה. אכן, הנאצים והפשיסטים הכתימו את הרעיון הלאומי. אבל בעשרות השנים שחלפו מאז היטשטשה האבחנה הקריטית בינלאומיות ללאומנות. הוויכוח על חשיבות הרעיון הלאומי הוא בלבה של המערכה הקיומית שאירופה ניצבת בפניה.
לכם, תושבי ליטא, הדברים אולי יותר ברורים, מאחר שמשך עשרות שנים הייתם תחת שלטון סובייטי שהחניק את הסממנים הלאומיים הליטאיים. אבל בשני העשורים האחרונים חזרתם לזהותכם הלאומית העתיקה. מדינת ישראל שמחה על הקשרים המדיניים והתרבותיים שהתחדשו בין שני העמים ומקווה שהם יוסיפו ויעמיקו לטובת כולנו.
ההתקפה על ישראל אינה מתבטאת רק במישור הצבאי או הביטחוני, אלא היא בראש ובראשונה התקפה על הזהות הלאומית של ישראל כמדינתו של העם היהודי. ישראל היא מדינת לאום מובהקת משום שהעם היהודי היה מאז ומתמיד גם יחידה דתית וגם יחידה לאומית בעת ובעונה אחת. הניסיון לדה-לגיטימציה של ישראל קשור גם להכחשת השואה. לא לחינם כורך נשיא אירן את התקפותיו נגד ישראל ביחד עם הכחשת השואה - הדברים נועדו להכשיר התקפה עתידית על ישראל. לשם מכוונים מאמצי הגרעין של אירן.
עד לרגע זה אירן מכוונת את מאמציה לפתח יכולת צבאית גרעינית, והעולם החופשי בהובלת ארה"ב, לא מראה נחישות לעצור אותה. עלינו ללמוד את הלקח החשוב מהשואה - אידיאולוגיה פנאטית אינה יכולה להיעצר על-ידי פיוס. השנאה כנגד יהודים וכנגד אורח החיים המערבי מובלת כיום על-ידי ג'יהאדיסטים. הכוח הג'יהאדיסטי המובהק והמסוכן ביותר הוא המשטר האירני. המשטר הזה תומך, מספק, מממן ומאמן ארגוני טרור ומיליציות בכל רחבי העולם. המשטר המשיחי-אפוקליפטי-בלתי קונוונציונלי הזה נחוש לרכוש צבאית גרעינית. מכאן, מגיא המוות בפונאר, אני קורא למנהיגי העולם החופשי בשם ממשלת ישראל: לא עוד! בדרך זו או אחרת חייבים לעצור את המשטר הבלתי קונוונציונלי האירני. ומוטב מוקדם ככל האפשר.
היום, 67 שנים לאחר חיסול הגטו, אני עומד כאן לפניכם כנציגה של ממשלת ישראל, כדי לזכור ולהזכיר את מה שהיה כאן ואת הסוף הנורא. אבל גם לספר לאחינו ואחיותינו היהודים שהומתו כאן ורוחם עדיין מרחפת בין העצים ואֶפְרָם מעורב באדמה הזאת שיש תקווה לאחריתם, ויש שכר לפעולתם, שמורשתם חיה וקיימת במדינת היהודים העצמאית- היא מדינת ישראל - והצַו שציוו לנו במותם עומד לנגד עינינו כל העת: לא עוד!
יהי זכרם ברוך וּתְהִי נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן!
