מיתוס המצור על רצועת עזה

ציוני דרך עיקריים בניתוק הקשר בין ישראל לרצועת עזה

ישראל פירקה באוגוסט 2005 את הישובים הישראלים שהוקמו ברצועת עזה והסיגה את כל כוחותיה ואזרחיה לשטחה. תוכנית ההינתקות העבירה לרשות הפלשתינית את האחריות המלאה לניהול רצועת עזה ללא כל נוכחות ישראלית צבאית או אזרחית. ישראל שמרה לעצמה חופש פעולה וסמכויות שנועדו להבטיח את יכולתה לפעול לסיכול של טרור משטחה של רצועת עזה. בתוכנית ההינתקות, שמטרתה העיקרית הייתה ליצור "מציאות ביטחונית טובה יותר", צוין ש"ישראל תפקח ותשמור על המעטפת החיצונית ביבשה, תשלוט באופן בלעדי במרחב האווירי של עזה, ותמשיך לקיים פעילות צבאית במרחב הימי של רצועת עזה" וכי "ישראל שומרת לעצמה את הזכות הבסיסית להגנה עצמית, כולל נקיטת צעדי מניעה כמו גם תגובה תוך שימוש בכוח כנגד איומים שיווצרו מרצועת עזה."

חודשים ספורים לאחר ביצוע תוכנית ההינתקות חתמו ישראל והרשות הפלשתינית על שני הסכמים - "הסכם המעברים" ו"הסכם העקרונות למעבר רפיח" אשר הסדירו את התנועה והגישה לתוך רצועת עזה וממנה. בהסכמים אלה ויתרה ישראל בפעם הראשונה מאז 1967 על שליטתה המלאה במעטפת החיצונית של רצועת עזה. על-פי ההסכמים, האחריות על מעבר רפיח הועברה לידי מצרים והרשות הפלשתינית, תחת פיקוח של כוח מטעם האיחוד האירופי וישראל הסכימה לבנייה של נמל ימי ושדה תעופה בעזה על-פי המודל של הפיקוח הבינלאומי במעבר רפיח. ההסכם שהיה זמני ל-12 חודשים לא חודש לאחר פקיעתו נוכח התנגדות ממשלת חמאס לפעול על-פי ההסכם ותביעתה שמעבר רפיח ינוהל כמעבר גבול בינלאומי רגיל בין רצועת עזה למצרים.

כחודשיים לאחר ההפיכה הצבאית של חמאס אישר (19 בספטמבר 2007) הקבינט לביטחון לאומי של ישראל החלטה הקובעת, כי רצועת עזה תחת שלטון חמאס הינה שטח עוין. בהחלטה צוין, כי "ארגון החמאס הוא ארגון טרור שהשתלט על רצועת עזה והפך אותה לשטח עוין. ארגון זה נוקט בפעילות עוינת נגד מדינת ישראל ואזרחיה ומהווה את הכתובת האחראית לפעילות זו". כמו-כן, אישר הקבינט לביטחון לאומי את בקשתו של שר הביטחון, אהוד ברק לקראת אפשרות של הטלת סנקציות כלכליות - בהן צמצום הדלק וצמצום החשמל, בהתאם לייעוץ משפטי שיעמוד בתנאי הקהילה הבינלאומית. בנוסף, יוטלו הגבלות על העברת טובין לרצועת עזה ותוטל מגבלה על תנועת אנשים מן הרצועה ואליה.

עמדת ארגוני זכויות האדם בנוגע להינתקות

ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים והישראלים סבורים, כי ההינתקות לא שינתה את מעמדה של ישראל כ"כוח כובש" של רצועת עזה. בהודעה שפרסמו ב-14 בנובמבר 2006 נימקו שמונה ארגוני זכויות אדם בישראל את עמדתם בטיעונים הבאים:

"ישראל אינה יכולה להתנער מאחריותה למשבר המתעצם. אפילו לאחר ה'הינתקות' מרצועת עזה בשנת 2005, ישראל ממשיכה לשלוט באופן משמעותי על היבטים מרכזיים בחיי פלשתינים תושבי הרצועה:

• ישראל ממשיכה לשלוט באופן מלא ובלעדי על המרחב האווירי והמים הטריטוריאליים של רצועת עזה.

• ישראל שולטת במרשם האוכלוסין של רצועת עזה והגדה המערבית, היא מונעת העתקת מגורים של תושבים בין שני חלקי השטח הפלשתיני ומונעת איחוד משפחות.

• ישראל שולטת על התנועה אל הרצועה וממנה. זאת מתוקף שליטתה הבלעדית על כל המעברים בין רצועת עזה לישראל, ויכולתה להביא לסגירת מעבר רפיח מעזה למצרים בכל עת שתחפוץ בכך.

• כוחות צבא ישראלים פועלים תכופות בעומק שטח הרצועה.

• ישראל שולטת כמעט לחלוטין ביבוא ויצוא סחורות מעזה ואליה.

• ישראל שולטת כמעט בכל ההיבטים של מערכת המיסוי של רצועת עזה. מאז פברואר השנה, היא אינה מעבירה את כספי המיסים שהיא מחויבת על-פי חוק להעביר לרשות הפלשתינית. כספים אלו מהווים מחצית מן התקציב הכולל של הרשות הפלשתינית."

לתפיסה זו שותפים גם אמנסטי ו"משמר זכויות האדם" (Human Rights Watch) והיא אושרה בדוח ועדת גולדסטון שחקר את מבצע "עופרת יצוקה". ארגון אמנסטי מכנה את ההינתקות "מצג שווא" בטיעונים המובאים להלן:

"הסרת ההתנחלויות הישראליות אינה משחררת את רצועת עזה מהאחיזה הישראלית. בידי כוחות ישראלים יש עדיין שליטה אפקטיבית על רצועת עזה, הם שולטים בכל נקודות הכניסה והיציאה של אנשים וסחורות וכן במים הטריטוריאליים של עזה ובמרחב האווירי. ישראל אינה מאפשרת שלרצועת עזה יהיה נמל ימי. בשנת 2001 היא הוציאה מכלל שימוש את נמל התעופה של עזה. היא מאפשרת הכנסה או יציאה של סחורות לעזה וממנה רק דרך ישראל. השלטונות הישראלים אף הצהירו שיש להם זכות להיכנס לעזה בכוח צבאי בכל עת, והם עשו כן שישה חודשים לאחר פירוק ההתנחלויות."
הטיעונים של "משמר זכויות האדם" דומים, כמובא להלן: "עזה נותרה כבושה וישראל עדיין מחזיקה באחריותה לדאוג לרווחתם של תושבי עזה. בידי ישראל שליטה אפקטיבית על עזה באמצעות הסדרת התנועה אל הרצועה וממנה וכן במרחב האווירי, במרחב הימי, בשירות הציבורי וברישום האוכלוסיה. בנוסף על כך, ישראל הצהירה שיש לה הזכות להיכנס לעזה כדי לפעול שם באופן צבאי בכל עת". בסקירה ממאי 2010 מציין "משמר זכויות האדם", כי ל"כוח הכובש חובה להבטיח את הביטחון והרווחה של האוכלוסיה האזרחית באזורים שתחת שליטתו."

ארגוני זכויות האדם וועדת גולדסטון ברורים אפוא בקביעתם הנחרצת שישראל עודנה נחשבת על-פי החוק הבינלאומי, לפי פרשנותם, בבחינת "כוח כובש" של רצועת עזה גם לאחר ההינתקות. יחד עם זאת, אף לא אחד מהם אינו מציג את התנאים ההכרחיים המינימליים לסיום "הכיבוש" של רצועת עזה ע"י ישראל ואינו מעלה דרישה לישראל לסיים מיידית וללא תנאי את "הכיבוש" של רצועת עזה. הדרישות המופנות אל ישראל מתמקדות אך ורק במילוי מחויבותה של ישראל, על-פי פרשנותם, לדאוג לרווחתם של תושבי רצועת עזה ע"י הסרת המצור וחיזוק הקשרים הכלכליים בין ישראל לרצועת עזה.

עמדת מצרים בנוגע להינתקות

מצרים, בדומה לארגוני זכויות האדם וועדת גודלסטון, "מאוהבת" ב"כיבוש" הישראלי של רצועת עזה, מעוניינת להעמיקו באמצעות הדרישה להסרת המצור ואינה מציבה תנאים לסיום "הכיבוש" של רצועת עזה. בהודעה רשמית (19 בדצמבר 2008) הסביר דובר משרד החוץ המצרי, חוסאם זכי, את מדיניותה של מצרים כלפי רצועת עזה על-רקע דרישת חמאס לפתוח את מעבר רפיח עם תום ששת חודשי הפסקת האש הזמנית (תהדיאה). להלן עיקרי טיעוניו:

• "הנסיגה החד-צדדית שביצעה ישראל מרצועת עזה אין משמעותה שחרור הרצועה מהכיבוש, שכן הגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים המזרחית מהווים ביחד יחידה גיאוגרפית אחת שלא ניתן לדון בה באופן חלקי, אחרת ייחשב הדבר מכה מוחצת לאחדותן".

• "ישראל ע"פ החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה נחשבת שלטון כובש והיא עדיין מחויבת לספק את צורכי החיים הבסיסים, ובהם חשמל, מים, דלק, מזון ותרופות לתושבים המתגוררים באדמה הנתונה תחת כיבושה".

• "הסכמה עם הטענה הגורסת, כי הרצועה נחשבת אדמה משוחררת מבטאת השלמה עם התוכנית השואפת להטיל את נטל ניהול הרצועה על השכן הנמצא בסמיכות לה והוא מצרים. אסור להסכים לכך, משום שיהיה בכך משום מוצא מצוין לישראל ממיצר הכיבוש והעברת השלכותיו על מצרים, והדבר יביא לחיסול הבעיה הפלשתינית".

בסוף שנת 2009 החלה מצרים להקים גדר פלדה לאורך גבולה עם רצועת עזה. על-רקע הביקורת שנשמעה מצד ממשלת חמאס, הדורשת לפתוח את הגבול עם מצרים באופן רשמי ומלא, הסביר דר' מופיד שיהאב, השר המצרי לענייני חוק ופרלמנט, את מדיניות ממשלתו בפני מועצת העם. לאחר פרוט ההצדקה הביטחונית להקמת גדר הפלדה משיקולים של ביטחון לאומי כדי למנוע הברחת נשק וטרוריסטים בגבול, התייחס שיהאב להיבטים המדיניים להם נועדה חשיבות עליונה בעיניה של מצרים. לדבריו:

"מצרים רוצה לשמוט את הקרקע מהאמתלות והטענות הישראליות, לפיהן נעשה שימוש במנהרות לשם הברחת אמל"ח וציוד בלתי חוקי אחר, והיא רוצה למקד את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית בעובדות חשובות ומהותיות שישרתו את הבעיה של העם הפלשתיני. עזה היא אדמה כבושה וכי ההינתקות החד-צדדית של ישראל מהרצועה אינה בבחינת שחרור הרצועה מהכיבוש כפי שאחדים סוברים או חושבים. זאת, משום שהגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים מהווים יחידה גיאוגרפית אחת ולא יתכן לדון בהם באופן נפרד, אחרת יהיה בכך משום מכה מחץ לאחדותם".

"אין כל ספק שישראל חותרת בכל מאודה לדחוף את תושבי עזה לעבר הגבול המזרחי של מצרים כדי שתוכל להתחמק מהתחייבויותיה החוקיות ואחריותה הבינלאומית לרצועת עזה בהתאם לחוק הבינלאומי. בהיותה כוח כובש מוטלת עליה הנטל לדאגה וניהול [של הרצועה] וכן הנטל בנוגע לחיים ולביטחון באזורים הנתונים תחת כיבושה ולעמים של שחיים באזורים אלה. אם ישראל תצליח לממש את יעדיה, זו לא יהיה בכך רק משום היחלצות מהנטל של עזה ועמה בלבד, אלא היא תעקור את הבעיה הפלשתינית משורשיה".

העיתון אל-אהראם מביא ציטטות נרחבות מדבריו ב-3 בינואר 2010, בהם חושף שיהאב את השיקולים האסטרטגיים והטקטיים העומדים מאחורי מדיניותה של מצרים כלפי רצועת עזה וישראל. להלן עיקרי הדברים:

"עזה מצויה עדיין תחת כיבוש לפי אמנת האג מ-1907 והיא לא שוחררה [בהינתקות]. ישראל שולטת על כל דבר על האדמה, במעברים ובתנועת הכניסה והיציאה [לרצועת עזה וממנה]. ואולם, אלה אשר מחפשים להתנקם בארצם [רומז לחמאס] מסיטים את המבט משורש הבעיה של אלה אשר שולטים על עזה [חמאס] ומסרבים לפיוס עם בני מולדתם [פתח] והם הסיבה האמיתית [למצור], שכן המעברים היו פתוחים אפילו בהפיכה של חמאס נגד הרשות הלגיטמית ביולי 2007. חמאס היא זו שחונקת את תושבי עזה ומסייעת לה ישראל. ואולם, מצרים לא התרשלה בתפקידה ולא הפסיקה את הכנסת הסיוע דרך מעבר רפיח והסחורות הצטברו בעזה הן דרך המעבר ואפילו במנהרות, ואילו חמאס מטיל מיסים ואגרות מכס על כל דבר שמוברח ולוקח את הכספים לעצמו.

"מדוע מעבר רפיח לא נפתח לאורך כל הזמן של המצור על עזה? מההאינטרס של מצרים בסגירת המעבר? ... הסיבות הן:

• ההפיכה של חמאס נגד הרשות [הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן] היא הסיבה מאחורי סגירת המעברים ובכללם מעבר רפיח.

• מצרים דבקה באי פתיחת המעבר באופן רשמי בגלל היעדר רשות שלטונית לגיטימית, מתוך דבקות בהסכם המעברים משנת 2005, מתוך שמירה על אחדות האדמות הפלשתיניות וכדי להימנע מלהעניק לישראל אמתלה להתחמק מהתחייבויותיה כלפי הרצועה בהיותה כוח כיבוש.

• שימת קץ לשאיפות הישראליות ותוכניותיה להפריד בין עזה לבין שאר אדמות פלשתין - עזה, הגדה, ירושלים המזרחית.

• מעבר רפיח מיועד ל[מעבר] אנשים ולא סחורות.

• מצרים לוחצת להשאיר פתוחים את המעברים האחרים לעזה שעליהם שולטת ישראל ואשר ולמצרים אין כל קשר אליהם. מעברים אלה הם: כרם שלום, ארז, כיסופים, סופה, קרני ונחל עוז.

• הסיוע [המצרי] לא פסק דרך רפיח וניתנות כל ההקלות לשיירות הסיוע אשר מקפידות על המכאניזם וההליכים שקבעה מצרים.

• ‏מטרת הצעדים שנוקטת מצרים הינה להבטיח את האינטרסים שלנו ושל האזרחים שלנו נגד הסכנות, אך בהכרח ובאופן ברור נגד האינטרסים של ישראל אשר רוצה לדחוף [החוצה] את תושבי עזה וליישבם בסיני כדי שיהפכו פליטים כמו אלה הפזורים במספר מדינות ערביות וכך תסתיים הבעיה [הפסטינית] לעולמים."

מצרים יוצרת קשר ישיר בין הפעלת מעבר רפיח לבין עמדת ממשלת חמאס בסוגית שיחות הפיוס עם ארגון פתח והרשות הפלשתינית בהנהגתו של אבו מאזן. באמצעות שיחות הפיוס, שנערכו בתיווך ובלחץ מצרי, חתרה ועדיין חותרת קהיר לשכנע את ממשלת חמאס להסכים להפעלת מעבר רפיח על הסכם המעברים מ-2005 שהיה תקף לשנה בלבד בהתאם להסכם בין ממשלת ישראל לרשות הפלשתינית. ערב שיחות הפיוס באוקטובר 2009 איימו גורמים ביטחוניים בכירים במצרים על חמאס לסגור באופן מוחלט את מעבר רפיח אם ממשלת חמאס תסרב לחתום על הסכם הפיוס שהיה אמור להיחתם ב-25 לאותו חודש.

המצור על עזה - גרסת ארגוני זכויות האדם וועדת גולדסטון

ההאשמה העיקרית נגד ישראל במדיניותה כלפי רצועת עזה מתקדמת בהשלכותיו של "המצור" על התושבים הפלשתינים, על רווחתם הכלכלית והחברתית, בריאותם תנועתם אל מחוץ לרצועת עזה ואליה. בהודעה רשמית שפרסם ארגון בצלם ב-27 בדצמבר 2009 תואר המצב ברצועת עזה תחת הסגר כדלהלן:

"ביוני 2007, לאחר שחמאס תפס את השלטון ברצועת עזה, סגרה ישראל את כל המעברים לרצועה.
"מעבר רפיח סגור רוב הזמן, בין השאר עקב לחץ עקיף של ישראל וארצות הברית על מצרים. מאז, ישראל אסרה כמעט לחלוטין את הייצוא מהרצועה והגבילה את היבוא רק למה שהיא מגדירה כ"סחורות הומניטריות".

"המצור הוביל לקריסת הכלכלה, לניתוק מיליון וחצי תושבי עזה מהעולם החיצון, ולהתדרדרות של רוב תושביה לעוני ולחיים של אבטלה, הקצנה וחוסר תקווה.

"היום חיים כ-80% מתושבי הרצועה מתחת לקו העוני, וכמיליון ומאה אלף איש נזקקים לסיוע של סוכנויות בינלאומיות כדי לשרוד.

"כעשרים אלף בני אדם עדיין חיים בלא קורת גג לאחר שבתיהם נהרסו או ניזוקו קשות במבצע "עופרת יצוקה", אולם לא ניתן לבנותם מחדש בשל האיסור שמטילה ישראל על הכנסת חומרי בניה, שמונע גם את שיקומה של הרצועה כולה."

תיאור דומה של נסיבות הסגר מופיע בסקירה שפרסם ארגון אמנסטי (ינואר 2010) הנושאת את הכותרת "נחנקים: רצועת עזה תחת הסגר הישראלי:

"יותר מ-1.4 מיליון גברים, נשים וילדים פלשתינים לכודים ברצועת עזה. חיי היומיום שלהם - בשטח שאורכו 40 ק"מ ו-95 ק"מ רוחבו - מתאפיינים בהפסקות חשמל, מעט או היעדר מים זורמים באיכות גרועה ומצב בריאותי מתדרדר. אבטלה המונית, עוני קיצוני ורעב הם תולדה של השפעת המצור הישראלי ומצב זה מורע בעטיו.

"מאז כניסת המצור על עזה ביוני 2007 חמשת המעברים הישראלים בין עזה לישראל או לגדה המערבית נותרו סגורים... המעבר היבשתי ברפיח בגבול בין עזה למצרים נשלט ע"י השלטונות המצריים ונותר סגור רוב הזמן. הסגר מונע תנועה של פלשתינים אל ומחוץ לעזה למעט במקרים הומניטריים ספורים בלבד.

"הסגר מונע יצוא ומגביל את הכנסת מוצרי יסוד, כולל מזון ודלק. רוב המזון הזמין מסופק ע"י האו"ם וארגוני סיוע אחרים או מוברח דרך מנהרות בגבול מצרים ועזה ונמכר במחירים מופקעים לתושבי עזה המכותרים. כמו-כן, לעיתים קרובות מונע הסגר מאנשים לקבל טיפול הכרחי, טיפול רפואי דחוף ולקיים את מחייתם... המצב נעשה אף גרוע יותר ע"י הסגירה המתמשכת של מעבר רפיח ע"י ממשלת מצרים, ולאחרונה ההקמה של חומת הפלדה בגבול רפיח שנועדה לשבש את ההברחות בגבול שהפכו לעורק החיים של עזה. ואולם, בהיותה הכוח הכובש, ישראל היא זו שנושאת באחריות העיקרית להבטיח את הרווחה של תושבי עזה". בסיומו של המסמך מפנה אמנסטי דרישה לישראל לפתוח באופן חופשי את המעברים לרצועת עזה ואינו מציג כל דרישה לממשלת מצרים בעניין זה.

"משמר זכויות האדם" סבור אף הוא שהשלכות המצור על עזה קשות במיוחד. בסקירה ממאי 2010 מציין "משמר זכויות האדם", כי "המשך הסגר הישראלי על רצועת עזה מונע מתושביה מזון, דלק וצרכים אחרים והוא מהווה עונש קיבוצי והפרה של סעיף 33 של אמנת ז'נבה הרביעית."

המציאות הכלכלית ברצועת עזה תחת הסגר - נתונים

הסיוע הישראלי לרצועת עזה

האומנם המצור הישראלי והמצרי על רצועת עזה גורם להשלכות כה חמורות כפי שמתארים ארגוני זכויות האדם? מזכירת המדינה של ארה"ב, הילרי קלינטון, טענה בעדות בקונגרס (22 באפריל 2009), כי תמונת המצב ברצועת שונה מהדרך שבה היא מצטיירת. בתשובה לשאלת חבר הקונגרס קיית' אליסון (המפלגה הדמוקרטית) אמרה קלינטון כדלהלן: "המעברים אינם עוד סגורים הרמטית. פריטים רבים מועברים דרך מעברי הגבול... בדקנו את הרשימות [של המוצרים המועברים לרצועת עזה] וחלק גדול ממה שנטען שאינו מורשה למעבר [לרצועת עזה] אינו מדויק."

סקירה של מתאם הפעולות בשטחים מציגה את היקף הקשרים שהתקיימו בין ישראל לרצועת עזה בשנת 2009. להלן עיקריה בחתך נושאי:

בריאות 10,554 חולים (ומלוויהם) יצאו בשנת 2009 לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי. 4,883 טון של ציוד רפואי ותרופות הוכנסו לרצועת עזה בשנה זו בתיאום עם הרשות הפלשתינית וגורמים בינלאומיים. ישראל סייעה לפלשתינים בהיערכות לבלום את התפשטות שפעת העופות ברצועת עזה, 44,500 מנות חיסון הועברו לרצועת עזה דרך ישראל ע"י ארגו הבריאות העולמי ושלושה חולים מהרצועה נשלחו לטיפול בישראל. כמו-כן, תואמה ההעברה לבתי החולים ברצועת עזה של שתי מעליות, ציוד ממוגרפיה לסרטן השד וסורק ממוחשב CT.

חשמל - ישראל המשיכה לספק חשמל מתחנת הכוח באשקלון לרצועת עזה והועבר ציוד תחזוקה ב-41 משאיות למערכת החשמל של הרצועה. במהלך החודשים אפריל עד אוקטובר 2009 ביצעה חברת סימנס פעולות תחזוקה בתחנת הכוח של עזה, אליה הועברו בשנת 2009 יותר ממאה מיליון ליטרים של סולר לצורך הפעלתה.

תקשורת - ציוד תקשורת ב-45 משאיות הועבר לרצועת עזה לבקשת הרשות הפלשתינית.
מים וביוב - ציוד ב-95 משאיות לצורך טיפול ותחזוקה במערכות המים והביוב הועבר לרצועת עזה, וכן 3,720 טון של כלורויד לצורך טיהור מים. ישראל סייעה לקידומו של פרויקט טיהור מי השופכין בצפון עזה ע"י העברת ציוד וחומרים ב-48 משאיות.

המגזר הפרטי - 77% מהתכולת המשאיות שהועברה לרצועת עזה בשנת 2009 היו מיועדים למגזר הפרטי. 257 אנשי עסקים פלשתינים יצאו את רצועת עזה לישראל, הגדה המערבית ולחו"ל. 10,871 ראשי בקר הועברו לרצועת עזה, ובעיקר סמוך לחג המוסלמי עיד אל-אדחה. לקראת החורף הועברו 3,607 טון של זכוכית.

כספים - יותר מ-1.1 מיליארד ש"ח (קרוב ל-300 מיליון דולר) הועברו לרצועת עזה בשנת 2009 לשם מימון משכורות ופעילות של ארגונים בינלאומיים, וכן הוחלפו 40 מיליון ש"ח (כעשרה מיליון דולר) של שטרות בלויים. בפברואר 2010 ישראל והרשות הפלשתינית הגיעו להסכם בדבר העברת תשלומי הביטוח הלאומי והפנסיה לפלשתינים שעבדו בעבר בישראל. הכספים יועברו לבנקים פלשתינים בגדה המערבית ומשם לזכאים ברצועה.

סיוע הומניטרי - בשנת 2009 הועברו דרך ישראל 141,390 טון של ציוד הומניטרי ע"י גורמים בינלאומיים, מהם 115,043 טון של מזון ו- 2,990 טון של תרופות וציוד רפואי.

כניסת גורמים בינלאומיים - 21,200 אנשים המשתייכים לארגונים בינלאומיים ו-400 דיפלומטים נכנסו לרצועת עזה בשנת 2009.

אונר"א - 3,282,000 ליטר של דלק ודיזל הועברו לשימוש אונר"א. כמו-כן, הועבר לאונר"א ציוד מיוחד למחנות הקיץ, הכולל בריכות, מכונות גלידה, כלי נגינה וציוד ספורט.

יצוא חקלאי<> - אושר יצוא של פרחים ותות שדה כחלק מפרויקט משותף עם ממשלת הולנד. מתחילת יישום הפרויקט יוצאו יותר מ-7 מיליון פרחים ו-54 טון של תות שדה.

יציאה מרצועת עזה - מעבר ל-10,544 החולים (ומלוויהם) יצאו את הרצועה 147 סטודנטים לצורך לימודים בחו"ל בהתאם לבקשות שהתקבלו מגורמים בינלאומיים, 374 נוצרים תושבי עזה על-מנת ליטול חלק בטקסי חג המולד בבית לחם ומאה נוצרים תושבי עזה כדי לנכוח בביקור האפיפיור בישראל (מאי 2009), 17 נציגי פתח על-מנת להשתתף בכינוס הוועידה הכללית של התנועה בבית לחם ושחקני קבוצת כדורגל לצורך השתתפות במשחקי ידידות בגדה המערבית ובחו"ל.

נתוני ממשלת חמאס על מעבר אנשים וסחורות במעברי הגבול עם ישראל ומצרים

רשות המעברים והגבולות של ממשלת חמאס פרסמה דוח רשמי המפרט את התנועה במעברי הגבול בשנת 2009, ולהן עיקריו:

מעבר כרם שלום - במהלך 2009 נכנס מטען של 15,531משאיות למגזר הפרטי ו-3,033 משאיות סיוע.
מעבר ארז (בית חאנון) - פתוח באופן רציף ע"י ישראל למעבר אנשים, כולל חולים, פקידי אונר"א ומבקרים, יציאת אסירים משוחררים מישראל ומשלחות זרות. 10,500 איש יצאו את הרצועה ו- 10,800 נכנסו אליה (סה"כ 21,300). לטיפול רפואי בישראל יצאו 5,300 איש וחזרו 5,055, לצורך עבודה יצאו 710 וחזרו 910, לצורך לימודים יצאו 854 וחזרו 580, לצורך ראיונות יצאו 300 וחזרו 366, מבקרים מקרב ערביי ישראל נכנסו לרצועת עזה 302 ויצאו 309 ולמטרות אחרות יצאו 66 ונכנסו 87.
עומר אל-נסר, מנהל מחלקת יחסי הציבור של משרד הבריאות בממשלת חמאס, מסר (31 בינואר 2010), כי בשנת 2009 נשלחו 11,608 חולים לשם קבלת טיפול רפואי שלא במסגרת שירותי משרד הבריאות בעזה. לדבריו, ישראל לא העניקה אישור ל-150 חולים להיכנס לתחומה בשנה זו.

משרד הבריאות הפלשתיני פרסמה (15 בדצמבר 2009) נתונים על מספר החולים הפלשתינים שיצאו לטיפול רפואי מחוץ לרצועה בחודשים אוגוסט - נובמבר 2009. על-פי נתונים אלה 3,532 חולים נשלחו לטיפול רפואי, מהם 1,067 בבתי חולים בירושלים, 588 בבתי חולים בישראל, 543 בבתי חולים במצרים, 214 בבתי חולים בירדן, 584 בבתי חולים באיו"ש ו- 536 חולים הופנו לטיפול בבתי חולים ברצועת עזה. העלות הכוללת של הטיפולים הרפואיים הייתה 30 מיליון ש"ח.

על דרך הפעולה במעברים כרם שלום וארז ניתן ללמוד מדוחות רשות המעברים והגבולות של ממשלת חמאס:

3 במאי 2010

מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 171 איש, מהם 140 תושבי עזה, 22 אזרחים זרים ו-9 ערביי ישראל. מהם 49 לצורך טיפול רפואי, 51 מלווים חולים, 19 לצורך עבודה, 2 לצורך ביקור, 7 לצורך מפגשים, 3 לצורכי מסחר, 8 לצורך ראיונות ו-1 לשהות בישראל. אל רצועת עזה הגיעו מישראל 124 אנשים, מהם 82 תושבי הרצועה, 32 אזרחים זרים ו-10 ערביי ישראל. 30 חזרו מטיפול רפואי, 31 מלווים של חולים, 6 לצורך עבודה, 3 לצורך ביקור, 2 לצורך פגישה, 1 לצורך מסחר ו-1 לצורך לימודים.

מעבר כרם שלום - נכנסו 133 משאיות, הכוללות בין היתר 21 נושאות ציוד סיוע של ארגונים בינלאומיים, 17 משאיות נושאות סוכר וציוד הנדסי עבור אונר"א ו-4 משאיות מטעם תוכנית הסיוע במזון של האו"ם (United Nations World Food Programme). 94 משאיות נשאו פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. 18 משאיות נשאו דלק, מהן 8 משאיות העבירו 312,384 ליטר סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-10 משאיות העבירו 194,700 טון של גז בישול.

2 במאי 2010

מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 220 אנשים, מהם 140 תושבי עזה, 64 אזרחים זרים ו-16 ערביי ישראל. 40 לצורך טיפול רפואי, 49 מלווים חולים, 7 לצורך ביקור, 25 לצורך עבודה, 4 לצורך מסחר ו-5 לצרכים אחרים. אל רצועת עזה הגיעו מישראל 119 אנשים, מהם 85 תושבי רצועת עזה, 26 אזרחים זרים, 8 ערביי ישראל. 33 חזרו לאחר טיפול רפואי, 33 מלווים של חולים, 7 לצורך עבודה, 4 לצורך ביקור, 1 מקרה מוות, 1 לצורך מסחר ו-6 לצרכים אחרים.

מעבר כרם שלום - נכנסו 133 משאיות. 6 משאיות נשאו ציוד סיוע מטעם ארגונים בינלאומיים, 3 משאיות נשאו סוכר וציוד הנדסי עבוא אונר"א ו-3 משאיות מטעם תוכנית הסיוע במזון של האו"ם (United Nations World Food Programme). המשאיות העבירו לרצועת עזה פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. כמו-כן, הועברו קרוב ל-477 אלף ליטר סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-195 טון של גז בישול.

30 באפריל 2010

יצאו את רצועת עזה לישראל 30 אנשים, מהם 15 תושבי הרצועה, 13 אזרחים זרים ו-2 ערביי ישראל. 4 לצורך טיפול רפואי, 4 מלווים של חולים, 5 לצורך עבודה, 1 לצורך ביקור ו-1 לצורך שהייה (בישראל או באיו"ש). אל רצועת עזה הגיעו מישראל 68 אנשים, מהם 46 תושבי עזה, 9 אזרחים זרים ו-13 ערביי ישראל. 17 חזרו מטיפול רפואי, 15 מלווים של חולים, 11 לצורך עבודה, 1 לצורך ביקור, 1 לצורך מסחר ו-1 מקרה מוות.

29 באפריל 2010

מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 174 אנשים מהם 68 תושבי עזה, 97 אזרחים זרים ו-9 ערביי ישראל. 26 לצורך טיפול רפואי, 29 מלווים של חולים, 6 לצורך עבודה, 3 לצורך ביקור, 3 לצורך ראיונות ו-2 לצורך מסחר. אל רצועת עזה הגיעו מישראל 176 אנשים, מהם 128 תושבי עזה, 42 אזרחים זרים ו-6 ערביי ישראל. 47 חזרו לאחר טיפול רפואי, 48 מלווים של חולים, 15 לצורך עבודה, 4 לצורך ביקור, 3 לצורך פגישות, 7 לצורך מסחר, 1 לצורך ראיון ו-3 אסירים משוחררים.
מעבר כרם שלום - נכנסו 151 משאיות. 19 משאיות נשאו ציוד סיוע של ארגונים בינלאומיים, 17 משאיות נשאו סוכר וציוד הנדסי עבור אונר"א ו-2 משאיות מטעם תוכנית הסיוע במזון של האו"ם (United Nations World Food Programme). 115 משאיות העבירו לרצועת עזה פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. כמו-כן, 17 משאיות העבירו חומרי אנרגיה. 9 משאיות נשאו 362,044 ליטר של סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-8 משאיות נשאו 174,200 טון של גז בישול.

28 באפריל 2010

מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 133 אנשים, מהם 81 תושבי עזה, 43 אזרחים זרים ו-9 ערביי ישראל. 30 לצורך טיפול רפואי, 30 מלווים של חולים, 14 לצורך עבודה, 1 לצורך ביקור, 3 לצורך ראיונות ו-3 לצורך שהות (בישראל או באיו"ש). אל רצועת עזה הגיעו מישראל 135 אנשים, מהם 78 תושבי הרצועה, 46 אזרחים זרים ו-11 ערביי ישראל. 29 חזרו מטיפול רפואי, 26 מלווים של חולים, 14 לצורך עבודה, 3 לצורך ביקור, 3 לצורך מסחר ו-3 לצורך ראיונות.

מעבר כרם שלום - נכנסו 148 משאיות. 15 משאיות נשאו ציוד סיוע של ארגונים בינלאומיים, 13 משאיות נשאו סוכר וציוד הנדסי של אונר"א, 1 משאית של ארגון הסיוע "אנירא" (Anera), ו-1 משאית של ארגון סיוע איסלאמי (Islamic Relief Worldwide). 116 משאיות העבירו לרצועת עזה פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. כמו-כן, 17 משאיות העבירו חומרי אנרגיה. 7 משאיות נשאו 307,415 ליטר של סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-10 משאיות נשאו 199,020 טון של גז בישול.

27 באפריל 2010

מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 179 אנשים, מהם 130 תושבי עזה, 48 אזרחים זרים ו-1 ערבי ישראלי. 47 לצורך טיפול רפואי, 47 מלווים, 17 לצורך עבודה, 3 לצורך ביקורים, 2 לצורך פגישות, 3 לצורך שהות (בישראל או באיו"ש), 5 לצורך מסחר ו-6 לצורך ראיונות. אל רצועת עזה הגיעו מישראל 164 אנשים, מהם 97 תושבי הרצועה, 60 אזרחים זרים ו-7 ערבים ישראלים. 40 חזרו לאחר טיפול רפואי, 32 מלווים של חולים, 6 לצורך עבודה, 2 לצורך ביקורים, 1 מקרה מוות, 4 לצורך מסחר, 5 לצורך ראיונות ו-7 אסירים משוחררים.

מעבר כרם שלום - נכנסו 115 משאיות. 12 משאיות העבירו ציוד סיוע של ארגונים בינלאומיים, 9 משאיות נשאו סוכר וציוד הנדסי של אונר"א, 2 משאיות מטעם תוכנית הסיוע במזון של האו"ם (United Nations World Food Programme) ו-1 משאית של ארגון סיוע איסלאמי (Islamic Relief Worldwide). 90 משאיות העבירו לרצועת עזה פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. כמו-כן, 13 משאיות העבירו חומרי אנרגיה. 5 משאיות נשאו 218,401 ליטר של סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-8 משאיות נשאו 175,100 טון של גז בישול.
דוח אחר של רשות המעברים והגבולות של ממשלת חמאס מפרט את התנועה במעבר רפיח בשנת 2009, כמפורט להלן:

מתאריך 1 בינואר 2009 עד 5 בפברואר 2009 נפתח מעבר רפיח למעבר של פצועים בתקופת מבצע "עופרת יצוקה".

מ-1 בינואר 2009 עד 4 בפברואר 2009 הוכנסו סיוע מהצד המצרי שכלל מוצרי מזון, חדרים להרכבה (הכוונה כלל הנראה לקרוואנים), תרופות וציוד רפואי, אמבולנסים ובלוני חמצן.

מ-1 בינואר 2009 עד 15 במרץ 2009 נפתח המעבר לתנועה של משלחות רפואיות עיתונאים משלחות פרלמנטריות ראשי ערים משלחות הזדהות ומשלחות של ארגוני סיוע.

ב-9 במרץ 2009 הגיעה משלחת "עורק החיים" מספר 1 ונלוותה אליהם שיירת משאיות סיוע מלוב.
ב-28 במאי 2009 הגיעה משלחת "אל-אמל".

ב-15 ביולי 2009 הגיעה שיירת "עורק החיים" מספר 2.

ב-11 בנובמבר 2009 הגיעה שיירת "מיילים של חיוכים".

ב-30 בדצמבר 2009 הגיע חלק מ"שיירת החירות" לעזה.

על-פי נתוני ממשלת חמאס מעבר רפיח נפתח באופן רשמי ע"י שלטונות מצרים 12 פעמים בשנת 2009, מתוכם 7 פעמים ולמשך 23 ימים ליציאת אזרחים. דרך מעבר רפיח יצאו 31,431 פלשתינים תושבי רצועת עזה ונכנסו לרצועה 32,049 (סה"כ - 63,480). נתון זה כולל גם את היוצאים לעלייה לרגל למכה. יש לציין, כי מעבר רפיח נפתח לעיתים קרובות - מעבר לשבע הפעמים הרשמיות - לצורך יציאה וכניסה של אנשי ממשל חמאס, כניסת משלחות בינלאומיות, חזרת חולים מטיפול רפואי בחו"ל ועוד.
התפלגות על-פי חודשים של מעבר אנשים מרצועת עזה ואליה דרך מעבר רפיח הייתה בשנת 2009 כדלהלן: ינואר (תקופת מבצע "עופרת יצוקה"): 3247, פברואר - 3589, מרץ - 3500, אפריל - 3360, מאי - 3385, יוני - 5644, יולי - 1305, אוגוסט - 11910 (כולל 6630 עולי רגל למכה), ספטמבר - 7812, אוקטובר - 1767, נובמבר - 8606 וכן 2191 עולי רגל למכה ("עומרה") ודצמבר- 6707.

להלן נתונים על מעבר אנשים מרצועת עזה ואליה דרך מעבר רפיח הייתה בשנים 2006-8:

• ינואר - יוני 2006 (עד חטיפת החייל גלעד שליט) - 38,805 אנשים.

• יולי 2006 - יוני 2007 (עד מועד ההפיכה הצבאית של חמאס ברצועת עזה) - 142,000 אנשים (75,000 יצאו ו- 67,000 נכנסו).

• יולי 2007 - יוני 2008 (עד כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ישראל לחמאס) - 5,537.

• יולי 2008 - יוני 2009 - 31,900 אנשים.

• סיכום שנת 2009 - 63,480 אנשים.

"הוועדה הממשלתית לשבירת המצור" הפועלת מטעם ממשלת חמאס מסרה ב-24 בינואר 2010, כי במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הגיעו לרצועת עזה עשרות משלחות בינלאומיות וערביות לשם העברת מזון וסיוע רפואי. לאחר המבצע, מסרה הוועדה, הגיעו לרצועת עזה משלחות הזדהות מהמדינות הבאות: בריטניה, סקוטלנד, יוון, טורקיה, צרפת, ספרד, מלזיה, איטליה, מצרים, סודאן, סוריה, לוב, תימן, אלג'יריה, כווית, קטר, מאע"מ ובחרין. משלחות סיוע רפואי הגיעו ממצרים, ירדן, עירק, תימן, סוריה, סודאן, מרוקו, אלג'יריה, לוב, טורקיה, אינדונזיה, מלזיה, צרפת, איטליה, יוון, סקוטלנד, ספרד ובריטניה. חמשת שיירות הסיוע שהגיעו במהלך 2009 הביאו לרצועת עזה מאות משאיות של ציוד רפואי ומזון ונכנסו איתן 721 פעילים זרים וערבים. חלק ממשלחות הסיוע הקימו בתי חולים שדה במקומות שונים ברצועת עזה.

היציאה מרצועת עזה מוסדרת בתיאום בין שלטונות חמאס לבין ממשלת מצרים. תושבי עזה המבקשים לצאת את הרצועה נרשמים במשרד הפנים של ממשלת חמאס ומחכים לאישור הרשויות במצרים ולתיאום המעבר בגבול שמוגדר דרך קבע ע"י מצרים כ"פתיחה בלתי רשמית" של מעבר הגבול ברפיח. לא קיים פער במספרים בין תושבי עזה המבקשים לצאת את הרצועה לבין היוצאים בפועל.

כך למשל, ב-3 בינואר 2010 מסר דובר משרד הפנים של ממשלת חמאס, איהאב אל-רוסיין, כי מספר הפלשתינים שהגישו בקשות למשרד הפנים לצאת את הרצועה עומד על 6,000 אנשים, מהם 600 חולים. מנהלת המעברים והגבולות של ממשלת חמאס מסרה, כי ב-3 בינואר 2010 נפתח מעבר רפיח למשך ארבעה ימים ברציפות, במהלכם יצאו את הרצועה 3,356 אנשים (בהם בין היתר סטודנטים וחולים) ונכנסו 1,211. ב-1 במרץ 2010 נפתח מעבר רפיח לחמישה ימים רצופים ויצאו דרכו 4,378 אנשים וחזרו 833. בסיכומו של דבר, בינואר 2010 היו רשומים 6,000 מבקשי בקשות יציאה מרצועת עזה ותוך חודשיים יצאו את הרצועה 7,734 פלשתינים. העיכוב ביציאתם של הפלשתינים נובע אך ורק בשל שיקולים הקשורים למדיניותה של מצרים. לישראל כאמור אין כל השפעה על מדיניות פתיחת מעבר רפיח המקשר בין מצרים לרצועת עזה או אישור העוברים בו ומצרים אינה מבקשת אישור מישראל בעניין זה.

גם בתקופות בהן מעבר נותר "סגור" באופן רשמי הוא נפתח לגרסת ממשלת חמאס במשך יומיים בשבוע בימים רביעי וחמישי לצורך חזרת פלשתינים, ובהם חולים לאחר טיפול רפואי, לשטח רצועת עזה. על שגרת הפעילות במעבר רפיח בעת בה הוא "סגור" באופן רשמי ניתן ללמוד מהודעות רשות המעברים והגבולות של ממשלת חמאס, מהן עולה כי מעבר רפיח נפתח "באופן חריג" לא רק בימי רביעי וחמישי של כל שבוע לכניסה ויציאה של פלשתינים:

10 במאי 2010 - פלשתיני אחד יצא את רצועת עזה למצרים בתיאום עם הרשויות המצריות ושלושה נכנסו לרצועת עזה.

5 במאי 2010 - 167 פלשתינים שבו דרך מעבר רפיח לרצועת עזה, ובהם חולים שקיבלו טיפול רפואי.

4 במאי 2010 - 8 פלשתינים יצאו את רצועת עזה דרך מעבר רפיח לאחר תיאום עם הרשויות במצרים.
3 במאי 2010 - שני פלשתינים שבו דרך מעבר רפיח לרצועת עזה.

2 במאי 2010 - 6 חברי משלחת מכווית נכנסו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח.
30 באפריל 2010 - 20 נכנסו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח.

29 באפריל 2010 - 151 פלשתינים, בהם חולים שקיבלו טיפול רפואי, שבו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח ו-4 יצאו את רצועת עזה דרך המעבר לאחר תיאום עם הרשויות במצרים.

28 באפריל 2010 - 145 פלשתינים, בהם חולים שקיבלו טיפול רפואי, שבו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח.

27 באפריל 2010 - 3 פלשתינים שבו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח.

הזרמת כספים לרצועת עזה תחת שלטון חמאס

נגיד הבנק המרכזי של הרשות הפלשתינית, ג'יהאד אל-וזיר, מסר כי מאז יוני 2007 (מועד ההפיכה הצבאית של חמאס ברצועת עזה) הסתכמו כלל העברות הכספים לרצועת עזה ביותר מ-5 מיליארד דולר ממקורות ממשלתיים וחוץ ממשלתיים. המדובר בכספים המועברים לתשלום משכורות עובדי המדינה בעזה, לארגונים בינלאומיים הפועלים בעזה דוגמת אונר"א ורשתות התקשורת הזרות הפועלות ברצועה. אל-וזיר אישר, כי 56% מתקציב הרשות הפלשתינית מיועד עבור רצועת עזה. יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) אמר לעיתון הסעודי "אל-ווטן" (31 בדצמבר 2009), כי הרשות הפלשתינית ברמאללה מעבירה לממשלת חמאס 58% מתקציבה כדי לשלם את הוצאותיה על מים וחשמל, ואילו ממשלת חמאס גובה מהתושבים מס על שירותים בחינם שהיא מקבלת. לדבריו, מנהרות היבוא בגבול רצועת עזה מספקות את כל מוצרי הצריכה הנדרשים ברצועת עזה למעט מלט וברזל.

רצועת עזה מקבלת כספי סיוע נוספים המגיעים ישירות מאירן וממדינות ערב. שר הבריאות של ממשלת חמאס, באסם נעים מסר (21 במרץ 2010), כי ממשלת חמאס קיבלה מענק של 40 מיליון דולר מהבנק האיסלאמי לפיתוח ואגודת הסהר האדום הקטרית לצורך רכישת ציוד עבור בתי החולים ברצועת עזה.

נוסף על כך, ממשלת חמאס נהנית גם מסיוע הניתן על רכישות של סחורות ושירותים עבור רצועת עזה. עד 20 בנובמבר 2009 שילם האיחוד האירופי את עלות רכישת דלק תעשייתי עבור הפעלת תחנת הכוח של רצועת עזה, וזאת בסכום הנאמד ב-50 מיליון ש"ח בחודש (יותר מ-13 מיליון דולר) ובסכום העולה על 156 מיליון דולר בשנה.

ממשלת חמאס מקבלת כיסוי להוצאות החשמל המסופק ע"י ישראל. אבי טרנגו, חוקר הכלכלה הפלשתינית, הסביר במאמר באתר החדשות ynet (3 בפברואר 2010) את תמונת המצב והרקע למאבקי הכוחות בין הרשות הפלשתינית ברמאללה לבין ממשלת חמאס:

"הבנק העולמי דרש ממנו [מראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד] לפני כשנתיים [2008] לפעול לא רק לקיצוץ המשכורות ברשות (בינתיים אין תוצאות), אלא לצמצם את הסעיף התקציבי מספר שתיים בהוצאה הציבורית: תשלומים מהרשות הפלשתינית לכיסוי חשבונות חשמל ומים שתושבי הרשות מסרבים לשלם. (החוב המצטבר של תושבי עזה לתשלומי חשמל עומד על 2.7 מיליארד דולר). את הסעיף הזה, שמהווה כ-8% מתקציב הרשות, מסתיר פיאד במאזן השירות תחת הכותרת "הלוואות נטו".
"פיאד מחייב כביכול את הרשויות המקומיות עבור החשמל שמספקת ישראל לתושבי כל עיר, אבל מיד "מלווה" להן את הכסף. כך שבמאזן הם מופיעים כחוב של הרשויות למשרד האוצר הפלשתיני.

"לפני שנתיים הוא ניסה לחייב את אזרחי הרשות להציג קבלה על תשלום חשבון חשמל בבואם לקבל את הקיצבאות הממשלתיות. מייד פתח ה"שירות הציבורי" של הרשות בשביתת אזהרה, אבל פיאד הבין את הרמז ונמנע מלדרוש תשלום חשבונות חשמל.

"לפני מספר חודשים מצא פיאד דרך מקורית: מאחר שהוא מעביר סכומים גבוהים כמשכורות לעשרות אלפי עובדי מנגנוני הביטחון בעזה שאינם מתפקדים מאז תפיסת השלטון בידי חמאס, הוא העלה את משכורתם ב-4% ואף קיבל לכך מימון מהאיחוד האירופי, אבל במקביל הוא ניכה משכרם סכום דומה "עבור חשבונות חשמל". כולם היו מבסוטים עד שהנושא התברר לשלטונות החמאס, שראו בכך פגיעה כספית בממשלתם שלהם ובתגובה הפסיקו להעביר לידי רשות הדלק הפלשתינית את הסכומים שגובה חברת החשמל בעזה מידי התושבים שכן משלמים לה. מכאן נבע משבר הדלק הנוכחי ברשות."

מנהרות הברחה או ערוצי יבוא ממצרים?

המילה "הברחה" אינה המילה הנכונה לתיאור מערכת המנהרות בגבול רצועת עזה ומצרים. משמעות "הברחה" נקשרת לפעולה בלתי חוקית הנסתרת מן העין, ואילו מערכת המנהרות הפלשתינית גלויה ופרוסה לכל אורך הגבול.

מרכז המחקר למודיעין ולטרור פרסם תמציתה של כתבת תחקיר בערוץ "אל-ערביה" (15.5.09) המציגה את אופן פעילותן של המנהרות בגבול רצועת עזה ומצרים. להלן עיקרי הכתבה כפי שהובאו באתר:
"כתב הערוץ אל-ערביה, ואא'ל עצאם, סייר ברפיח המצרית, בשוק בו נמכרות הסחורות המועברות לרצועת עזה במנהרות. בכתבה נאמר כי שוק זה מהווה המקור העיקרי לאספקת הדלק לרצועה. כ-10,000 איש עובדים ב'תעשיית המנהרות' מדי יום. שווי הסחר דרך המנהרות מוערך בכ-200 מיליון דולרים מידי שנה. לאורך הגבול שאורכו כ-13 ק"מ, נחפרו כ-800 מנהרות. על-פי הכתבה שוקמו מרבית המנהרות אשר הותקפו במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'. מבריחים שרואיינו, טענו כי ניתן כיום לבנות מנהרה בתוך 15-10 יום. אחד המבריחים סיפר כי המנהרות מסתיימות בבניין, חורשה, לול וכדומה".

ראזי אל-סוראני, חוקר פלשתיני ומראשי החזית העממית/חבש, פרסם (אתר האינטרנט "כנעאן", גיליון 1738) מחקר מקיף על תעשיית המנהרות בגבול רצועת עזה ומצרים, ולהלן עיקריו:

• מספר המנהרות גדל מ-20 באמצע שנת 2007 (מועד ההפיכה הצבאית של חמאס) לכמעט 500 בנובמבר 2008. עלות הקמת מנהרה נעה בין 20 אלף דולר ו-100 אלף דולר בהתאם לאורכה.

• המנהרות נחפרו באזור שאורכו 4 ק"מ בין תל זעתר ושכונות אל-ברזיל ואל-עבור, וזאת בשל האדמה הרכה במקום.

• בהפעלת המנהרות מתקיים שיתוף פעולה עם גורמים במנגנוני הביטחון המצריים. חמאס שולט על רוב המנהרות ומעניק רישיונות למנהרות באמצעות עיריית רפיח.

• מגוון רב של סחורות עבור דרך המנהרות, ובהן: סולר, בנזין, חלפי מכוניות, כבשים, עגלים, סיגריות, כדורי ויאגרה, זהב ומאות סחורות אחרות, וזאת בנוסף להעברת אנשים מהרצועה ואליה.

• המצב הקיים גורם לנזקים למגזר הייצור המקומי ברצועת עזה בגלל מחד-גיסא העלות הגבוהה של חומרי המוצא המובאים, ומאידך-גיסא היצף המוצרים העוברים דרך מערכת המנהרות.

• מערכת המנהרות הביאה לעלייה בייבוא של רצועת עזה ממצרים מ-30 מיליון דולר בשנה בשנים 2006-1994 ליותר מ-650 מיליון דולר בשנה והיא מספקת מקומות עבודה לאלפי פלשתינים. הגורמים הקשורים לניהול המנהרות גורפים רווחים עצומים והם האחראים באמצעות יצירת שוק שחור והאמרת מחירים.

זיאד ג'רר'ון, חבר הוועדה המרכזית של החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, פרסם אף הוא (13 בדצמבר 2008) מחקר מקיף על המנהרות בגבול בין רצועת עזה למצרים, ולהלן עיקריו:

• המנהרות נמצאות לאורך 8 ק"מ מגבול רצועת עזה ומצרים שאורכו הכולל 13 ק"מ, מאזור תל זוערוב במערב עד סוף אזור אל-ג'ראדאת במזרח. באזור זה הקרקע נוחה לחפירת מנהרות.

• כ-800 מנהרות פועלות או נמצאות בבניה.

• עירית רפיח, המנוהלת ע"י אנשי חמאס,היא המפקחת על המנהרות לצידם של כוחות הביטחון הלאומי הפרוס לאורך הגבול. מטרת הפיקוח הינה גביית מיסים. בדצמבר 2008 הפסיקו עיריית רפיח והביטחון הלאומי חפירת מנהרות חדשות בגלל קיומן של מנהרות רבות מדי.

• בכל מנהרה עובדים 15-20 עובדים במשמרות ובכל משמרת 6-8 אנשים.

• אורך מנהרה מגיע מ-300 מטר ועד 1,500 מטר ועומקה 8 מטר עד 30 מטר. קיימות מנהרות שנחפרו זו מעל זו בעומקים שונים (8 מטר, 15 מטר ו-20 מטר).

• עלות הקמת מנהרה הינה 70-100 אלף דולר ואף יותר.

• לעיתים קיימים מספר שותפים במנהרה. השותפים חותמים על חוזה אצל עורך דין ובהסכם נקבע מספר המניות של השותפים ואופן חלוקת הרווחים לבעלי המניות.

• פתח המנהרה בצד המצרי נקרא "עין אל-נפק". המפקח על הפתח נקרא "אמין" והוא בעל אזרחות מצרית ולרוב מתושבי רפיח המצרית. הוא מקבל מחצית מהרווח ותפקידו לשמור על המקום ולהוריד את הסחורות למנהרה.

• הייבוא החודשי דרך המנהרות נאמד ב-35-40 מיליון דולר, והרווחים של בעלי המנהרות מוערכים ב-200-300 מיליון דולר.

• בתחילת חודש ספטמבר 2008 החלה עיריית רפיח לגבות אגרה מבעלי המנהרות שנשאה את השם "פעילות מסחרית דרך הגבול". בהתאם לאגרה כל בעלי מנהרה משלמים 10,000 ש"ח (2,700 דולר). עיריית רפיח נוקטת סנקציות נגד המסרבים לשלם את האגרה באמצעות אי מתן היתר להשלמת חפירת המנהרה או סגירת המנהרה הקיימת. עיריית רפיח טוענת, כי המס ניגבה כדי לשלם את משכורות הפקידים והעובדים בעירייה ולכסות הוצאות של העירייה.

• חברת החשמל גובה מס שימוש בחשמל "תלת פאזה" בכל מנהרה החל מ-1,000 ש"ח ועד 3,000 ש"ח (800 דולר).

• מצרים הורסת חלק מהמנהרות ומחרימה סחורות, אך ברוב המקרים המצרים עוצמים עין מהסחורות המוברחות המגיעות לעזה וכן מהמנהרות הקיימות. מרבית המנהרות הפכו לגלויות, אך עדיין קיימות עשרות מנהרות חשאיות.

• בעלי המנהרות הינם צעירים בגילאים 25-40 שנה, אנשי חמאס או המזוהים עם התנועה, פעילים בארגונים אחרים, סוחרים ובעלי הון.

• 12,000 איש עובדים במנהרות ו- 3,000 נוספים עובדים במסחר, הובלה והפצה. רובם ממחוזות רפיח וח'אן יונס.

• כל סוגי הסחורות עוברים במנהרות ובחלק מהן מעבירים נשק. היקף חלק מהמנהרות הורחב כדי להעביר ציוד חשמלי גדול יותר.

• רוב המוצרים והסחורות נמכרים במחירים גבוהים יותר בהשוואה למצב שלפני המצור, אך קיימים מספר מוצרים שהמחיר שלהם קרוב למחיר לפני המצור. סולר, בנזין ונפט מועברים בצינורות ומחיריהם נמוכים בחצי מהמחיר בישראל ובעלי המנהרות מנסים להסדיר הכנסת גז בישול באמצעות צינורות וציוד משוכלל.

• הסחורות המועברות במנהרות הן בעיקר מתוצרת מצרים וסין וכן ממדינות המפרץ, לוב וסודאן.

המנהרות הפלשתיניות משמשות גם כצינור לייבוא של מלט וברזל שנאסר להעברה מישראל. סוכנות הידיעות הפלשתינית qudsnet.com מדווחת (11 בפברואר 2010) על ירידה של מחירי המלט המיובא דרך המנהרות. אחד מבעלי המנהרות סיפר לסוכנות הידיעות, כי הוא הפסיק את ייבוא המלט לאחר שמחירו ירד ל-800 ש"ח (כ-210 דולר) לטון והרווח עליו הצטמצם משמעותית בשל הירידה במחיר המלט נובעת מהגידול ביבוא במלט במנהרות. לדבריו, הוא יכול להעביר במנהרה שבבעלותו יותר מ-60 טון מלט ביום. הוא הוסיף ואמר, כי מרבית בעלי המנהרות נוהגים כמותו והפסיקו את יבוא המלט בתקופה האחרונה והם מתמקדים ביבוא ברזל. עיסאם שעת', בעלי חנות שעת' לציוד בניה הסביר, כי מחירי המלט ירדו לאחר ש-80% מבעלי המנהרות החלו לייבא מלט לעומת 30% בעבר. הוא ציין, כי טון מלט לסוחרים עומד על 850 ש"ח לטון ולצרכנים על 900-950 ש"ח לטון.

התקשורת הפלשתינית דיווחה (בפברואר 2010) על ירידה במחיר מוצרי הבניה בחודשיים האחרונים ועל עליה בפעילות ענף הבניה. פריד זקות, מנכ"ל התאחדות הבניה, אומר בראיון לעיתון הפלשתיני "אל-איאם", כי בעלי המנהרות ברפיח בגבול עם מצרים מצמצמים לאחרונה את העברת מוצרי צריכה וסחורות לאור ההיצף בסחורות אלה בשווקים ברצועת עזה והם פונים להגדיל את הייבוא של מלט וברזל. מגמה זו הביא לדבריו לירידה של מחיר המלט והברזל בשווקים המקומיים. הוא הוסיף, כי קרוב לשליש מהפעילות בענף הבניה, כולל ייצור בלוקים, מרצפות ובטון חזרה לתיקנה בחודשיים האחרונים. עוד ציין זקות, כי מחיר טון של מלט עומד כיום על 800 ש"ח, לעומת 1,200 ש"ח לפני כחודשיים ויותר מ-3,000 ש"ח לפני יותר משנה. הגיאות המחודשת בענף הבניה הביאה לעליה של 25% במספר המועסקים בענף.

הגידול בייבוא ממצרים דרך מנהרות רפיח הביא למצב בו חלק מהמנהרות נסגר בשל היצף הסחורות המיובאות בשווקים ברצועת עזה. "אבו אחמד", אחד מבעלי מנהרות בגבול עם מצרים, אמר בהקשר זה, כי בעלי המנהרות מנסים בעת למכור אותן במחיר זול לאחר שההכנסה מהפעלתן ירדה מ-7,000 דולר לטון סחורות ל-100 דולר בלבד לטון סחורות. עוד הוסיף, כי מספר המנהרות הצטמצם ל-200 בלבד לאחר שבשיאן פעלו 1,200 מנהרות וכי מספר העובדים בהן ירד משמעותית מ-12,000 לאלף בלבד.
העיתון Christian Science Monitor מדווח, בהסתמכו על שיחות עם אנשי עסקים ברצועת עזה, כי ממשלת חמאס נשכרת כלכלית מ"המצור" בזכות השליטה במנהרות בגבול עם מצרים, גביית מס של 14.5% על הסחורות העוברות במנהרות (שיעור גבוה יותר מוטל על סיגריות), המרת מטבע זר ומס ההכנסה. הכספים הרבים הזורמים לאוצר של ממשלת חמאס משמשים לרכישת אדמות ובניינים ברצועת עזה. בעדות בפני הוועדה לענייני חוץ של הקונגרס (25 בפברואר 2010) אמרה מזכירת המדינה הילרי קלינטון, כי "מרבית הציוד שנכנס לעזה מגיע דרך המנהרות באמצעות הברחות ועליו גובה חמאס מס, אשר מעניק לחמאס כסף בו הם משתמשים כדי לרכוש נשק וציוד אחר בו נעשה שימוש נגד ישראל".

בסאם ח'ורי, בעת שכיהן בתפקיד שר הכלכלה בממשלת הרשות הפלשתינית, תיאר בראיון בראיון לעיתון הצרפתי "לה מונד" (10 באוקטובר 2009) "מדפי החנויות מלאים ואתה יכול להשיג הכול אם אתה יכול לשלם. מחירי הנדל"ן שולשו בזכות הכלכלה של המנהרות. חמאס מרוויח מהמצב, שכן הרשות הפלשתינית ברמאללה ממשיכה לשלם משכורות לעובדי המדינה ברצועת עזה וזה מחצית מהתקציב, אח"כ עובדים אלה קונים סחורות שנכנסות דרך המנהרות ומהם חמאס מקבל מס. התוצאה הכלכלה של הרשות הפלשתינית מקרטעת, תשלומי המע"מ אשר היו בעבר נאספים (ע"י ישראל) על סחורות המיובאות לרצועת עזה נפסקו וחמאס אינו יודע מה לעשות עם הכסף". ח'ורי הדגיש, כי "משלמי המיסים באירופה צריכים לדעת מה נעשה בכסף שלהם אשר בשיטה הקיימת מגיע לכיס של חמאס". הוא הטיל ספק ברצון של ישראל ומצרים להילחם בהברחות, וטען, כי הכול נעשה כדי להבטיח שהסטאטוס קוו מתקיים כל עוד חמאס אינו חזק מספיק מבחינה צבאית.

מתיאורים אלה, העולים בקנה אחד עם חומר רב אחר ממקורות פלשתינים אודות פעילות המנהרות, מתסבר כי מדובר במערכת כלכלית ממוסדת של יבוא פלשתיני ממצרים באמצעות מאות המנהרות הפועלות תחת פיקוח של ממשלת חמאס המקיימת המעניקה אישורים להפעלת מנהרות וגובה מיסים מבעליהן. גם הטענות, לפיהן קיימת תופעה נפוצה של עבודת ילדים במנהרות אין לה על מה לסמוך. על-פי נתוני ארגון זכויות האדם הפלשתיני "אל-מיזאן", נכון ל-2 בנובמבר 2009 נהרגו בתוך המנהרות 120 פלשתינים, מהם 4 בלבד המוגדרים "ילדים", הווה אומר מתחת לגיל 18.

מערכת המנהרות בגבול רצועת עזה משמשת גם לצרכים מבצעיים של חמאס וארגוני טרור פלשתינים אחרים, כולל המזוהים עם ארגון אל-קאעידה. השב"כ מדווח בסקירה מדצמבר 2008, כי מערכת המנהרות מנוצלת "להברחות אמל"ח, בעיקר אמל"ח תיקני איכותי, כגון רקטות "הגראד" שנורו לעבר אשקלון (כ-30 רקטות ברבעון הראשון של 2008), להוצאת פעילים לאימונים ולהכשרות ב-חו"ל, בעיקר בסוריה ובאירן, ולכניסת מומחי לחימה, מאמנים ו"מהנדסים", וכן לשובם לרצועה של בוגרי הכשרות צבאיות, שסיימו את אימוניהם ב-חו"ל".

העיתון "אל-יום אל-סאבע" דיווח (12 במאי 2010), כי מנגוני הביטחון המצריים תפסו בצפון חצי האי סיני מחסן גדול של נשק וחומרי נפץ אשר היה מיועד להברחה לרצועת עזה. מצבור הנשק שהיה מיועד לרצועת עזה כלל 61 טילים נגד מטוסים, 40 מוקשים נגד טנקים, 15 מוקשים רגילים, 5 מקלעים ותחמושת. ב-1 באפריל 2010 דיווח העיתון, בהסמכו על מקור ביטחוני מצרי, כי מנגנוני הביטחון המצריים תפסו 100 טילים נגד מטוסים, 45 מטולי RPG ו-40 מטעני נפץ.

ממשלת מצרים מוטרדת אף היא מהשימוש שעושים ארגוני הטרור הפלשתינים, ובכללם חמאס במערכת המנהרות. בינואר 2010 הציג השר המצרי, דר' מופיד שיהאב, את קווי מדיניותה של מצרים בסוגית המנהרות ופירט את האירועים הביטחוניים שחשף המודיעין המצרי, ובהם:

• תפיסת שני פעילים פלשתינים שברשותם חגורות נפץ ונשק וכן הוראות משלוחת אל-קאעידה בעזה לבצע פיגועים בסיני (2009).

• תפיסת פלשתיני אשר ברשותו ציוד המשמש לייצור חומרי נפץ לצורך ביצוע פיגועים בצפון סיני. הפלשתיני הופעל ע"י ארגון צבא האיסלאם המזוהה עם אל-קאעידה (2009).

• תפיסת אזרח בלגי ממוצא תוניסאי לאחר שהסתנן למצרים כדי לאמן פעילי טרור בייצור חומרי נפץ ולאחר מכן לצאת לבלגיה כדי לבצע פיגוע התאבדות באחת ממדינות אירופה. החשוד הופעל ע"י ארגון צבא האיסלאם המזוהה עם אל-קאעידה (2009).

• הסתננות של שני חשודים פלשתינים דרך המנהרות לבצע פיגועי טרור נגד מטרות תיירות במצרים במסגרת חוליה של חיזבאללה.

• תפיסת פלשתיני ומצרי, פעילים בארגון אל-תווחיד ואל-ג'יהאד המזוהה עם אל-קאעידה, וברשותם שתי חגורות נפץ לצורך ביצוע פיגועי טרור במצרים (2009).

• תפיסת פלשתיני וברשותו חגורת נפץ לצורך ביצוע פיגוע.

• תפיסת שני פלשתינים פעילי חמאס שהסתננו דרך המנהרות לצורך ביצוע פיגוע טרור בסיני.

• חשיפת חוליה של הג'יהאד האיסלאמי, בה היה חבר אזרח מצרי, אשר תכנן לבצע פיגוע התאבדות בחגורת נפץ.

יבוא סמים וסחר בנערות דרך המנהרות

מערכת המנהרות משמשת בין היתר גם לצרכים פליליים כגון הברחת סמים וסחר בנשים. כתבת העיתון הכוויתי, שימא יוסוף, דיווחה בכתבה מ-28 בדצמבר, 2009, על תופעה של "יבוא" קטינות ממצרים ומכירתן ברצועת עזה לצורך זנות במסווה של נישואין או לעבודות בבתים. דוח של ארגון יוניצ'ף אישר את קיומה של תופעת מכירת נערות מצריות צעירות מכפרים עניים לגברים מבוגרים עשירים במדינות ערביות. להלן קטעים מתוך כתבתה מעזה של שימא יוסוף שערכה תחקיר בנושא סחר בנשים במיועד לרצועת עזה דרך מערכת המנהרות:

"היו מספר דיווחים על ענף מסחרי חדש במנהרות [של רפיח] במסגרתו ילדות ממשפחות עניות מאוד הובאו לרצועת עזה... לצורך נישואין, עבודה בבתים או במקצוע העתיק ביותר... אחד הנוסעים [במונית בו נסעה הכתבת] החל לדבר על תור הזהב של מנהרות ואמר, כי ניתן להביא אישה ממצרים תמורת אלף דולר המשולמים למתווך בפתח המנהרה ומסירת עותק של תעודת הזהות של החתן.

"סיור מהיר במנהרות של רפיח מגלה, כי הסיפורים ששמעתי במונית לא היו בדיחה... אבו עאסי [בן 40, עובד במנהרות] אומר ללא חשש: 'אני נשוי לשלוש נשים. הראשונה פלשתינית אשר חיה בבית שלי הנמצא באזור המזרחי של ח'אן יונס והיא מגדלת את הילדים. השנייה והשלישית הינן מצריות והן הובאו במהלך הנסיעות הרבות שלי בקו רפיח-מצרים דרך המנהרות. אני שכנעתי אותן להינשא לי בגלל מצוקתן הכלכלית הנוראה.

"מאוחר יותר, החלטתי להפוך את הנישואין האלה לעסק על-ידי רכישת בית בעיר רפיח המצרית, ובו שתי נשותיי מסייעות לי להביא ילדות צעירות מישובים הקרובים לרפיח, ובפרט מהכפרים של מחוז אל-שרקיה. הדבר נעשה על-ידי שכנוע המשפחות של ילדות עניות לחתן את בנותיהן לגברים פלשתינים. כאשר ניתנת ההסכמה לחתן את הבת [לגבר פלשתיני], מקבל האב סכום שאינו עולה על אלף לירות מצרית [פחות ממאתיים דולר] ועותק של תעודת הזהות של החתן ומספר הטלפון שלו. הכלות המיועדות עוברות לגור בבית שלי ברפיח ונמצא עבורן הבעל המתאים. לאחר מציאת הבעל, ממנו אני מקבל אלף דולר, אני שולח עותק של תעודת הזהות שלו ומספר הטלפון שלו לשתי נשותיי והן בתורן שולחות אותם למשפחות הכלות. לאחר מכן, מוברחות הכלות דרך המנהרות ונמסרות לחתנים שלהם בכניסה למנהרה ברפיח הפלשתינית'.

"כאשר נשאל על גורל הקטינות אותן הוא מביא [ממצרים לרצועת עזה], השיב אבו עאסי: 'לא אכפת לי מה קורה איתן. הדבר החשוב ביותר עבורי הוא לסגור עסקה, אפילו אם אני יודע שחלק מהן יתחתנו, אחרות תישלחנה לעבוד בבתים ונוספות מיועדות לסוחרי הסמים והסרסורים הפועלים בדרום מזרח עזה'.
"שאלתי את אבו עאסי על מספר הילדות המתגוררות בביתו [ברפיח המצרית], והוא אמר: 'המספר הינו מעבר לציפיותי וזו הוכחה למקצועיות של שתי נשותיי ויכולת השכנוע שלהן, דבר אשר הביא אותי לשכור מספר בתים בעקבות העליה במספר הילדות [המיועדות להימכר לגברים בעזה] שהגיע למאות".

משמעויות והערכה

• הטענות בדבר מצור הרמטי על רצועת עזה אינן עולות בקנה אחד עם הנתונים המשתקפים הן ממקורות ישראלים והן ממקורות פלשתינים. רצועת עזה תחת שלטון חמאס ממשיכה לקבל אספקה של סחורות דרך מעברי הגבול עם ישראל ודרך מערכת המנהרות עם מצרים שהפכה לערוץ יבוא ממוסד והמשלימה את פרטי היבוא שאינם מגיעים מישראל בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה.

• הגידול המתמשך ביבוא דרך מערכת המנהרות מספק תעסוקה לאלפי פלשתינים ומעשיר את אוצר ממשלת חמאס באמצעות גביית מיסים על הפעלת מנהרות ועל הסחורות העוברות בהן. סוגי הסחורות המיובאות דרך המנהרות נקבע לפי היצע וביקוש ולעיתים קרובות יוצרים בעלי המנהרות מחסור מכוון כדי להגדיל את נתח הרווח.

• ממשלת חמאס נהנית גם מתקציב המתקבל מהרשות הפלשתינית ברמאללה ומימון רכישת החשמל שמספקת ישראל, האיחוד האירופי שמימן רכישת דלק עבור תחנת הכוח וסיוע ממדינות ערביות.

• שערי רצועת עזה פתוחים ליציאה וכניסה של תושבים פלשתינים, וזאת בכפוף לאישור ותיאום של שלטונות ישראל ומצרים. ע"פ הנתונים הפלשתינים, ישראל ומצרים אישרו יותר מ-98% מכלל הבקשות של פלשתינים לקבל טיפול רפואי בתחומן.

• מערכת המנהרות משמשת גם לצרכים צבאיים של חמאס, ובהם שליחת לוחמים לאימונים באירן ובסוריה, וייבוא מערכות נשק מתקדמות (נ"מ ונ"ט), חומרי נפץ ותחמושת.

• הפעילות הפלילית במנהרות כוללת יבוא של סמים ונערות צעירות לצורך עבודות שירותים ונישואין עם פלשתינים עשירים ומבוגרים.

• עמדת ארגוני זכויות האדם, המציירים תמונה מופרזת ומוגזמת של השלכות "המצור", לוקה בסטנדרטים כפולים. מחד-גיסא, הם טוענים בתוקף שישראל הינה עדיין כוח כובש ולכן היא חייבת לדאוג "לביטחונם ורווחתם של תושבי עזה", אך מאידך-גיסא הם מבקרים את ישראל רק על אי דאגה לרווחת תושבי עזה ולא לביטחונם שנפגע קשות בשל שלטון חמאס המחיל בהדרגה את החוק האיסלאמי תוך דיכוי אלים של האופוזיציה.

• יתירה מכך, ארגוני זכויות האדם אינם מציגים דרישה מישראל לסיים את "הכיבוש" של רצועת עזה, אלא אדרבא להעמיקו באמצעות פתיחת הגבול באופן מלא. יש בעמדה זו משום פרדוקס, שכן אם ישראל תסיר את המצור על-פי דרישת ארגוני זכויות האדם, הכיבוש אמור להסתיים, ומכאן שלישראל לא תהיה עוד חובה לדאוג לאוכלוסית עזה. אשר על כן, תמוהה העובדה שארגוני זכויות האדם מוסיפים לתבוע מישראל לדאוג לאוכלוסית עזה גם לאחר הסרת המצור.

• ארגוני זכויות האדם תובעים מישראל לפעול על-פי רף מוסרי גבוה שאינו נדרש ממדינות אחרות. על-פי ההיגיון של ארגונים אלה, לפיו ישראל חייבת לסייע לישות אויב שתוקפת אותה, על ארה"ב ומדינות הקואליציה שכבשו את אפגניסטן להושיט סיוע לכפרים בו שולטים לוחמי הטליבאן הנלחמים בכוחותיהם.

• בניגוד לתביעה הנחרצת מישראל לפתוח את גבולותיה לישות אויב, נמנעים ארגוני זכויות האדם (או משמיעים קול ענות חלושה) מלהציג תביעה תקיפה דומה לשלטונות מצרים הגובלת מדרום ברצועת עזה ואשר אינה מגדירה את ממשלת חמאס ישות אויב.

• מצרים, בדומה לארגוני זכויות האדם, "מאוהבת" בכיבוש הישראלי לכאורה של רצועת עזה. שנים תבעה מצרים מישראל לסגת מרצועת עזה כדי לאפשר את מימוש העצמאות הפלשתינית ומשנסוגה ישראל היא טוענת, שישראל נותנה עדיין "כוח כובש".

• מצרים דוחה באגרסיביות רבה את הדרישה של חמאס ומדינות ערביות לפתוח את גבולה עם רצועת עזה ומתעקשת לשמר מצב של גבול סגור פורמלית, אך פתוח הלכה למעשה, על-מנת לטעון שהכיבוש הישראלי של רצועת עזה נמשך. השימוש במנוף הלחץ על הגבלת מעבר הסחורות והאנשים בגבול נועד לדרבן את חמאס לקבל את תנאי מצרים לפתיחת הגבול על בסיס הסכם המעברים מ-2005 אשר שומר לשיטתה של קהיר על מעמדה של ישראל ככוח כובש.