שלושים ושישה אנשי תיאטרון ערכיים ואמיצים, החליטו השבוע להחרים הופעות תיאטרון בהתנחלות אריאל. הם טוענים שאריאל איננה חלק ממדינת ישראל, היא שוכנת בשטח כבוש - והחוק הבינלאומי אוסר, כזכור, ליישב אזרחים בשטח כבוש. הופעה באריאל נותנת לגיטימציה לעבירה על החוק, והיא מנוגדת לצו מצפונם.
כצפוי, מקהלת הימין פצחה בזעקות. ראש הממשלה הזדרז לקבוע ש"ישראל לא זקוקה לחרמות מתוכנו". נראה שנתניהו מחרים רק אנשי השמאל - בכהונתו הקודמת כראש-ממשלה, הוא אמר, כזכור, לרב כדורי, ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי; הם חושבים שהם יתנו נשק לערבים, והערבים ישמרו עלינו".
שר האוצר,
יובל שטייניץ, הצהיר: "אריאל היא ישוב ישראלי לכל דבר", ו"זהו ניסיון לחרחר מלחמת אחים". חזקה על הפרופסור לפילוסופיה שגם הוא יודע ששילב בהכרזותיו אלו אי-אמת ושטות, ואולי כדי לטשטש זאת הוסיף גם איום אנטישמי ידוע של פגיעה בכיס: "נחרים אנשי תיאטרון שיחרימו".
שרי ימין אחרים טענו ש"אסור לערב פוליטיקה בתרבות" - לא שמענו מהם איסור דומה נגד הדרישות לבטל הצגת סרטים בעלי גוון שמאלי, או נגד דרישות לפטר פרופסורים שנראים למקארתי כלשהו כשמאלנים.
אך שיא הקשקוש שייך הפעם ל
לימור לבנת, שרת התרבות. בתחילה הצהירה ש"תפקידם של תיאטראות הוא להיות גשר חברתי" - רק לבנת מסוגלת להוסיף נימוק משכנע שכזה לאנשי התיאטרון האמיצים, שפשוט אינם מוכנים להיות גשר חברתי להתנחלויות. אך לבנת הגדילה לעשות בהכריזה ש"השחקנים מחרימים את משלמי משכורותיהם". הבנת את זה, ברוך? המתנחלים מקבלים עשרות שנים הטבות כספיות עצומות מהמיסים שלנו - מומחים מעריכים את ההוצאות הממשלתיות בהתנחלויות עד כה בכשבעים מיליארד שקל (!) - והשרה לבנת מעיזה להאשים דווקא חלק ממשלמי המיסים המממנים את ההתנחלויות!
אני מצדיע לשלושים ושישה אנשי התיאטרון שחתמו על העצומה לתיאטרוני ישראל, ל"ו הצדיקים. מגיע להם שנפרט את שמותיהם: יוסי פולק, דורון תבורי, איתי טיראן, דורי פרנס, אופירה הניג, ירון ברובינסקי, דרור קרן, גורן אגמון, אלברט כהן, מיכה סלקטר, אולה שור סלקטר, עודד קוטלר, מוטי לרנר, יעל רונן, מיכאל כורש, יוסף סוויד, בעז גאון, אברהם סלקטר, שיר אידלסון, נורמן עיסא, פרופסור גד קינר, פרופסור אבנר בן-עמוס, תמר קינן, ענת גוב, רינה ירושלמי, חוה אורטמן, שרה פון-שוורצה, אהרון אלמוג, מרים גורצקי, ירדן בר-כוכבא, סביון ליברכט, יהושע סובול, אילן תורן, בן ציון מוניץ, נמרוד ברגמן וורדית שלפי (יוזמת העצומה).
לא נוח לי עם חרם. במשטר דמוקרטי תקין אנחנו מעדיפים שכנוע והסברה, ולא חרמות וכוחנות. אבל מאז מלחמת העולם השנייה גיבשו הוגי מדעי המדינה במערב את תורת ה"דמוקרטיה המתגוננת" - כאשר דמוקרטיה נמצאת במתקפה, מבחוץ (על-ידי מדינה אחרת) או מבפנים (על-ידי בודדים או קבוצות פשיסטיים), זכותה וחובתה של הדמוקרטיה להתגונן, גם אם מעשי המגן יכללו מעשים כוחניים. ההתנחלויות מהוות סכנה ברורה ומיידית למדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, ולכן זכותנו וחובתנו להתגונן מפני ההתנחלויות, גם בחרמות.
ביומיים האחרונים הצטרפו אמנים רבים אל ל"ו הנחשונים. ואנחנו, אזרחי המדינה שאינם בהכרח אנשי תיאטרון או אמנים, יכולים לחזק את ידיהם: לחתום על העצומה שנפתחה בדיוק בשביל אזרחים שכמונו:
www.atzuma.co.il/camerisupporters.
ואנחנו יכולים לעשות אף יותר: להחרים בעצמנו את ההתנחלויות, ואת כל מה שמיוצר בהתנחלויות. אני איש שמאל ציוני, ואינני שייך לשמאל הרדיקלי, ובתוכו תנועת "גוש שלום" שבראשות
אורי אבנרי. אבל בדיוק מהשיקולים המוזכרים מעלה, אני מצטרף לקריאתם להחרים את כל מוצרי ההתנחלויות.
רוצים להצטרף? רשימת מוצרי ההתנחלויות הרי היא לפניכם:
www.gush-shalom.org.toibillboard.info/boycott_heb.htm.
