תחילת השעבוד

מיוחדת היא פרשת השבוע, פרשת "ויחי", בין פרשיות התורה. בעוד שכל פרשה מתחילה לאחר הפסק בינה לבין קודמתה, פרשת "ויחי" - בכתיבתה בספר התורה - היא המשך ישיר של פרשת "ויגש". הפסק רגיל יכול להיות מה שקרוי "פרשת סתומה" - כלומר: רווח בשטח של תשע אותיות; והוא יכול להיות "פרשה פתוחה" - כאשר הפרשייה הבאה מתחילה בשורה חדשה. אך המילים "ויחי יעקב בארץ מצרים" באות מיד אחרי "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, וייאחזו בה ויפרו וירבו מאוד".

חז"ל שמו לב למבנה יחיד במינו זה, וביארו אותו במדרש רבה לפרשתנו: "למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה? אלא כיוון שנפטר יעקב אבינו, התחילה שעבוד מצרים של ישראל. דבר אחר: למה היא סתומה? מפני שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ [לפני מותו] ונסתם ממנו. דבר אחר: למה היא סתומה? לפי שסתם ממנו [ה' מיעקב] כל צרות שבעולם [העתידות לבוא על זרעו]". בשורות הבאות נעסוק בראשון שבין הסברים אלו.

ר' אליהו מזרחי והמהר"ל מפראג, בפירושים לרש"י על התורה, מסבירים תחילה מה היה קשה לחכמינו. שהרי לכאורה, מה יוצא-דופן כאן? מאות ואלפי פסוקים יש בתורה, שאין ביניהם כל רווח. ואם אין כאן רווח - אולי בכלל לא מתחילה כאן פרשה חדשה? אלא, הם אומרים, מסורת הייתה בידי עזרא הסופר (שהיום הוא יום פטירתו), שכאן מתחילה פרשת "ויחי". עזרא, יש להזכיר, היה זה שהחזיר את הנוסח המחייב של התורה לידי עם ישראל לאחר חורבן בית ראשון, והנוסח שקבע הוא שבידינו. ובכן, עזרא ידע שיש צורך לשים במקום זה פרשת סתומה או פתוחה, אלא שגזר הקדוש ברוך הוא שלא יהיה כאן רווח כלשהו.

זה בנוגע לשאלה. התשובה מעלה קושי גם היא. הרי סיפור פטירתו של יעקב מופיע רק בסופה של פרשת "ויחי", ומדוע לתת את הרמז כבר בתחילתה? ר' שבתי משורר, בעל "שפתי חכמים", מסביר בפשטות: אם הפרשה הייתה סתומה לידי סיפור מותו של יעקב, לא היה בכך דבר יוצא דופן. העובדה שהיא סתומה בתחילתה, במקום בו בדרך כלל יש רווח, היא המפנה את תשומת ליבנו לשעבוד המתרגש ובא על ישראל.

אלא שיש להוסיף ולשאול: השעבוד החל רק לאחר שמתו יוסף, אחיו וכל בני אותו דור, כפי שנקרא במפורש בשבת הבאה. כיצד, אם כן, אומרים חז"ל שהשעבוד החל עם מותו של יעקב - עשרות שנים קודם לכן? זו כנראה הסיבה לכך שרש"י, בפירושו לפסוק הראשון של פרשתנו, סוטה בצורה משמעותית מדברי חז"ל ואומר: "שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם". לאמר: לא שעבוד פיזי היה כאן, אלא שעבוד רוחני.

לאור דבריו אלו של רש"י, נוכל להבין את הקשר הישיר בין הפסוק האחרון של הפרשה הקודמת לבין הפסוק הראשון של הפרשה הנוכחית. אך תחילה נעמוד על אופי השעבוד בו מדובר.

לאחר מותו של יעקב, נאלץ יוסף לפנות לפרעה בהליך יוצא-דופן על-מנת לקבל אישור לצאת ממצרים ולקבור את אביו. רק העובדה שיעקב השביע את יוסף לקוברו במערת המכפלה, משכנעת את פרעה להעניק למשנהו ולמשפחתו אישור יציאה זמני ממצרים. יש בכך רמז ברור לסירובו העקשני בעתיד של פרעה אחר, לאפשר לבני ישראל לצאת לחופשת פולחן בת שלושה ימים.

מצרים היא בית עבדים. אין יוצא, יש בא. אפשר להיכנס, בלתי אפשרי לצאת; משהו כמו המשטרים הקומוניסטיים של הדור הקודם. אפילו המשנה למלך צריך להתפתל בנבכי הפוליטיקה הפנימית ולבקש פרוטקציה דרך "בית פרעה" (לאמור: המשרתים המקורבים) כדי לקבל אישור זמני לצורך משפחתי מן המעלה הראשונה. ואם כזו היא מצרים לאורחיו המכובדים של המלך - קל וחומר מהי כאשר אותם אורחים הופכים לעבדים נקלים ונרצעים. לכן, מותו של יעקב הוא תחילת השעבוד.

במבט מעמיק יותר, נמצא את תחילת השעבוד עוד קודם - וכאן אנו מגיעים לאותו המשך ישיר של "ויפרו וירבו מאוד. ויחי יעקב". כאשר בני ישראל נאחזים בארץ גושן, מתבססים בה ומתרבים מאוד - אז נזרעים זרעי השעבוד. שהרי מה יהיה הנימוק של המצרים? "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו... פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה - ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו". יש יותר מדי יהודים, הם מצליחים מדי, הם מסוכנים.

כך במצרים וכך לאורך הדורות, מגירוש ספרד ועד לאנטישמיות המודרנית. יהודי מצליח הוא נשוא-קנאה. אין זה משנה כמה יתרום לרווחת ארצו - הוא תמיד ייתפש כאיום. ההצלחה בגלות היא תחילתו של השעבוד. המוצא היחיד ממנו הוא בארץ ישראל.