הכנסת שגתה בהחלטה על חקירה

מליאת הכנסת אישרה ב-5 בינואר 2011 להורות לוועדת הכנסת לדון בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, לתופעת הדה-לגיטימציה כלפי צה"ל בעולם מצד ארגונים ישראלים. בדברי ההסבר להקמת הוועדה נכתב: "לאחר ועידת דרבן 2001 החלה קואליציית ארגונים בינלאומית לנצל את שיח זכויות האדם על-מנת לפגוע בלגיטימיות של פעילות חיילי צה"ל, לעודד השתמטות משירות בצבא ולמתג את חיילי צה"ל ומפקדיו כפושעי מלחמה. במסגרת זו כבר נתבעו לדין באשמת פשעי מלחמה מספר קצינים בכירים במדינות שונות בעולם".

כמו-כן, צוין כי "ועדת החקירה המוצעת כאן מבקשת לבדוק את הארגונים הישראלים הנוטלים חלק במאבק ציבורי זה כנגד חיילי צה"ל. כמו-כן מבקשת הוועדה לבדוק מה הם מקורות המימון של פעילות אנטי-ישראלית זו".

ארגוני זכויות האדם הם נשמת אפה של כל מדינה דמוקרטית חפצת חיים, ורבים מארגונים אלה הפועלים בישראל רשמו לזכותם הישגים חשובים בהגנה על זכויות האזרח מול עוולות השלטון, כולל אלה אליהם מכוונת החלטת הכנסת. הישגיהם ועיסוקם בתחום זכויות האדם אינו מקנה לארגונים אלה חסינות ומעמד של קדושים, כפי שמעמד כזה אינו מוקנה למוסדות דתיים, שגם בהם מתגלים לעיתים אי-סדרים אשר במקרים אחדים אף הגיעו לחקירה פלילית ולהרשעה.

הביקורת, שהינה לב ליבה של פעילות ארגוני זכויות האדם, רצויה ואף הכרחית כאשר היא מופנית כלפיהם, וניתן להניח שהם יברכו עליה אם הם נאמנים לעקרונותיהם. תחושת "הרדיפה הפוליטית" שחשים ארגוני זכויות האדם נובעת בראש ובראשונה מסימונם מראש כמטרה נבחרת ע"י הכנסת, המבדילה אותם מארגונים אחרים, ומהעובדה שנושא החקירה אינו מתמקד בממצאים שמפרסמים דוחותיהם, אלא בהשלכות המעשיות שנודעו להם בזירה המדינית והמשפטית.

בנקודה הזו הצדק עימם. הגישה הבסיסית של הכנסת לנושא, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתה, מוטעית. אם טענותיהם של ארגונים אלה אמת, יש לפעול בהתאם על-מנת לתקן את העוולות, ואם הן אינן אמת יש להוכיח אותם ולבדוק אם ה"שגגות" מעידות על מגמה או אג'נדה מכוונת. הימנעות מטיפול בתוכן יוצרת רושם, לפיו אין בידי השלטונות תשובה רצינית וראויה לטענות העולות בדוחות של ארגוני זכויות האדם ועל כן בחרו בדרך אחרת עוקפת להגביל את פעילותם על-מנת להשתיקם.

אמת, נכונה העובדה שרבים מבין הפעילים, ואף הבכירים שבהם, בארגוני זכויות האדם מצדדים במימוש "זכות השיבה" של הפליטים הפלשתינים לשטח ישראל, וחלקם אף בהקמתה של מדינה אחת בכל שטח ארץ ישראל/פלשתין ובביטול ייחודה של ישראל כמדינה יהודית. יש שהסבירו, כי שיבת הפליטים תעשיר את התרבות בישראל ותביא למימוש צודק ואמיתי של הדמוקרטיה. ההיגיון בקליטת חמישה מיליון פלשתינים בשטח ישראל שדורשים בתוקף וללא פשרות את בתיהם ואדמותיהם המקוריות ובחיבור בית תל אביב הליברלית לעזה האיסלאמית במדינה אחת, נראה תמוה וניסיון רווי סיכונים בחיי אדם. אבל, זו זכותם הדמוקרטית להביע עמדות אלה ולהעלותם לדיון ציבורי, ואם הציבור יבחר בדרך זו כנראה שהיא תתממש ותביא בהערכה סבירה לקיצה של הדמוקרטיה הקיימת כיום. השאלה שתיוותר פתוחה היא: האם דמוקרטיה צריכה בהחלטת רוב לאבד עצמה לדעת מרצון בדומה להחלטת רוב בהכרעה דמוקרטית להחיל משטר הלכה דתי במקום הדמוקרטיה?

הדיון בסוגיית האג'נדה הפוליטית רלוונטי לנושא, שכן לעיתים קיימת הטיה (מימין ומשמאל) בדרך הצגת הנתונים. עם זאת, המוקד העיקרי חייב להתמקד בנתונים עצמם. טוב הייתה הכנסת נוהגת לו הייתה מכוונת את ביקורתה כלפי הגורמים בישראל האחראים לספק תשובות לטענות של ארגוני זכויות האדם הישראלים, הפלשתינים והבינלאומיים ובדרישה להקים מרכז מחקר לאומי שימסור מידע מהימן לציבור. בהיעדר תשובות במקרים רבים הבלעדיות הופכת למהימנות, כלומר - הדוחות של ארגוני זכויות האדם שאינם זוכים למענה מספק אם בכלל של השלטונות, הופכים לתיאור "מהימן" של המציאות (גם אם הם אינם מדויקים או שקריים) והמתקבלת כאמת ע"י ארגונים בינלאומיים ודעת הקהל. המערכה מתנהלת בזירת המידע והמחקר ושם אמור להימצא המענה.

מבקר המדינה התריע בשני דוחות קשים על מצבה הקשה של ההסברה הישראלית ומעט מדי נעשה כדי לתקן את המצב. יש לקוות, כי הפרשה הנוכחית תביא לחשיבה מחודשת בנושא זה ברוח המלצות המבקר ובעיקר לתמורה מהותית במדיניות הרשויות כלפי סוגיית התיעוד והדיווח לציבור.