עוקף ישראל

סעו בכביש ישראלי טיפוסי ותראו אותה. היא תהיה שם. תגיח מצד ימין או משמאל. העקיפה. אתם עשויים לחשוב שמדובר בעניין שבשגרה. אתם צודקים, מדובר בעניין שבשגרה, השגרה הישראלית. ישראלים אוהבים לעקוף, בעיקר אלה הרעשניים והגסים שבהם, אבל לצערנו, העקיפה הישראלית היא מאפיין בולט בישראליות. קשה לנו לנתק אותה מאיתנו. אנחנו מחפשים קיצורי דרך, לא ללכת כמו כולם, לא ללכת בתלם, לנסוע בשולי הדרך בשביל להגיע מהר יותר ל... לאנשהו.

החיסרון בעקיפה הוא העובדה שאנחנו מנסים לעקוף את הדרך שעלינו לעבור. לא להתמודד עם הדרך שיש לנסוע בה. ה"עקפנות" הישראלית היא מטאפורה לניסיון שלנו לא להתמודד עם קשיי היומיום בעיסה הים-תיכונית שאנחנו חיים, מתים, נהרגים, הורגים, יולדים ונולדים בה.

ומה אנחנו עושים עם ההרגל המגונה שמנסה לעקוף את החיים? הופכים אותו לחיים עצמם. אנחנו מנסים לא לחיות באמת בישראל, אלא לעקוף אותה, כאילו אנחנו לא באמת כאן. ארצנו מלאה בכבישים עוקפי כבישים עוקפי מציאות, שגם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך לא מצליחים לעקוף כלום. לא את החיים במזרח התיכון, לא את המלחמות, לא את העוולות החברתיות, לא את הכיבוש, לא את הפערים, לא את העוני, לא את האטימות ולא את האדישות. למעשה, ה"עוקפים" שלנו מצליחים לשמר היטב את האטימות, חוסר הסולידריות והאדישות הישראלית. רחוק מהעין, רחוק מהלב. אין מה לראות כאן, תעקוף.

כאשר רופאים מבצעים ניתוח מעקפים הם עושים זאת על-מנת למצוא נתיב חילופי לאספקת דם. הם עושים זאת כיוון שמערכות חשובות בגוף קורסות. אם זה המצב, מה זה אומר על ניתוחי המעקפים שהפוליטיקאים הישראלים ביצעו במדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות? האם הגוף כל-כך חולה שיש למצוא נתיבים חלופיים על-מנת לטפל בו? או שעקפו אותנו לדעת מבלי למצוא פתרון אמיתי ולטפל בבעיות עצמן, ולא לעקוף אותן?

יש משהו מתסכל במדינה ובעם שאינו מרגיש צורך להביט נכוחה על מציאות חייו. פערים בלתי נסבלים בין מי שמתלבטים בין חופשה באיים הקריבים או באיים המלדיבים, לבין מי שלא יוכלו לחלום היכן המקומות הללו נמצאים. כפי שלימדו אותנו הכבישים העוקפים, עוקפי ישראל, אין באמת אפשרות לעקוף את הבעיות האמיתיות. הפקק שחסכתם בציר אחד יחזור בהמשך הדרך, אולי היום, אולי מחר. בזמן שבמדינות השכנות לנו הופכים את השלטון על פיו, בישראל מנסים לעקוף את הבעיות החברתיות, הפוליטיות, הביטחוניות, מה לא. מי שלא מאכיל את עניי עמו בעת שלום, שלא יצפה שהם יגלו נאמנות עיוורת בעת מלחמה או משבר, שלא יצפה שיהיה להם הכוח לצאת לקרב על בטן ריקה. הישראלים צריכים להתעורר מניתוחי המעקפים המיותרים שביצעו בהם הפוליטיקאים המיותרים שניצלו את כס השלטון, ולעקור מן השורש את תפישת ה"עקיפה" שפשתה בחברה ובתרבות הישראלית.

מי שלא מצליח לנוע ישר, יתקשה מאוד למצוא נתיב עוקף בדרך שאף אחד לא יודע לאן היא מובילה. המטאפורות ברורות: המצב החברתי, הפוליטי, התחבורתי והביטחוני שלובים יחדיו. המלחמה משרתת את חוסר הנכונות לטפל בפערים החברתיים הבלתי הגיוניים והבלתי אפשריים במדינה הבוחרת לחיות על חרבה. מי שמנתק את הגישה מ-ואל אופקים, נתיבות, שלומי, קריית שמונה, שכונת התקווה, יפו, לוד ועוד מהמרכזיות הישראלית, לא יספק להם דרך עוקפת. הוא ינסה לעקוף אותם. אבל אי-אפשר באמת לעקוף את מי שבונים את המדינה, מנקים אותה ומאכילים אותה.

פתרון הבעיות שנמצאות כבר יותר משישים שנה על סדר היום הישראלי, לא בדרכי מעקף אלא באופן ישיר, ברור ואמיתי, ינתק את הצורך שלנו במעקפים ובתשובות שווא שלא מחזיקות מים. הישראלים לא צריכים עוד ראש ממשלה שיבנה להם מסלול שיעקוף את הבעיות האמיתיות, אלא מי שיבחר לנסוע בדרך הקשה, הפקוקה, האכזרית והמדהימה שהיא היא מציאות חיינו. נקי-כפיים, מי שיודע רעב וצמא מהו, מי שפיו לא יודע לשקר ומי שבוחר בדרך הישירה כי מבחינתו אין, פשוט אין, דרך אחרת. יש בישראל רבים כאלו, אני מאמין שרוב הישראלים כאלו. הם ראויים למנהיג שיוביל אותם בדרך הזו ולא ינסה לקצר את הדרך או לעקוף אותה. כי מי שמנסה לקצר או לעקוף את מציאות חיינו, יגלה שהוא לא מוביל אותנו לשום מקום.