שמעון פרס מזוהה יותר מכל אדם אחר עם הסכמי אוסלו לאחר שגיבה אותם, "הינדס" את ראש הממשלה רבין לאמץ אותם והבטיח שהם יובילו ל"מזרח תיכון חדש" של שלום ושגשוג כלכלי. ב-1993 הכריז 'איש החזון' בכנסת: "אנחנו מתקרבים לשלב שבו יתברר שלטרור אין עתיד וגורלו לגווע". על פועלו זה קיבל פרס נובל לשלום יחד עם רבין וערפאת.
בקיץ 2002, בשיאה של מלחמת פיגועים טובלת בדם של כ-1,500 הרוגים ו-10,000 פצועים שפרצה לאחר ש"השלום" התפוצץ, נשאל פרס על-ידי העיתון "ליברסיון" האם היה חותם שוב על אוסלו. תשובתו הייתה שלילית, אבל ממש לא בכיוון שחשבתם: "לא הייתי מעניק לפלשתינים אוטונומיה אלא ישר מדינה. עבורי אוטונומיה ועצמאות היו כמעט אותו הדבר, אבל טעיתי. תמיד אמרו לי שכדי לעסוק בפוליטיקה צריך להיות ציני. אני הייתי תמים. אבל לדעתי הייתי גם אמיץ, כן וישר. אני לא מתחרט ואין לי על מה להתנצל בפני איש. המטרה שלי היא לקדם את השלום". שום בושה, שום חרטה, שום התנצלות, אלא היתממות עזת-מצח, חלוקת מחמאות עצמיות, והכל, כמובן, מותר בשם "השלום".
דב ויסגלס ידוע כאיש שדחף בכל כוחו את שרון ל"הינתקות". ערב הנסיגה כינה בזלזול את הרקטות מעזה "חפצים מעופפים". כיום, כשטווח החפצים הללו מכסה מיליוני אזרחים, כולל את ביתו שלו במרכז, כשישראל ספגה שתי מלחמות כתוצאה מהמהלך המבריק ו'זכתה' בחזית מלחמתית חדשה בדרום, ויסגלס אינו מתחרט. בשיא הציניות הצדיק את הכנסתה של חצי מהמדינה לטווח טילים בכך שהמהלך הציל את אנשי גוש קטיף מהקסאמים...
הכישלונרים בארץ הקודש לעולם אינם יורדים מן העץ אלא מטפסים גבוה יותר. ניתן להתווכח עד כמה יורד השופט גולדסטון מן העץ, אך ללא ספק הוא יורד, ושופט שחוזר בו מהחלטה משלם מחיר לא פשוט. נוכח זאת, חרטתו של גולדסטון על הדוח האנטי ישראלי שהפיקה הוועדה בראשותו על התנהגות ישראל במבצע "
עופרת יצוקה", מהווה הפתעה נעימה.
אבל גם הדוח עצמו עשה שירות מצוין לישראל.
לאחר שההפגזות בדרום וחטיפת גלעד שליט הוציאו לחסידי הנסיגות החד-צדדיות את הרוח מן המפרשים, החזירה להם "עופרת יצוקה" את הצבע ללחיים. הם מצאו את התקלה, את הפרט החסר שהכשיל את הניסוי החד-צדדי הקודם. כעת, בהסתמך על השקט שלאחר "עופרת יצוקה", הוכנס שלב נוסף: אכן ניסוג חד-צדדית, אבל אם וכאשר יירו עלינו לאחר הנסיגה, נכה בהם "בפראות" (
ציפי לבני) "על המקום, בכוח והרבה" ("השמאל הלאומי"), ואז הם יירגעו, ובכך יושלם המהלך.
הכל היה יכול להיות כל-כך מושלם, אלא שאז הגיע גולדסטון, קילקל את החגיגה והרס את הקונספציה החדשה כשהחזיר את המכות "הפראיות" שספגו הערבים אלינו כבומרנג של
פשעי מלחמה.
השתתפות השמאל בפרץ העוינות שבו נתקל גולדסטון בישראל הייתה מפתיעה. מדוע כל התקשורת והשמאל התנפלו על השמאלן המצוי הזה בחמת זעם? ממתי כועס השמאל על מי שמסרס את צה"ל ואת יכולת ההתגוננות של ישראל? האם
אהרן ברק, ידידו של גולדסטון, לא עשה את אותו הדבר לא פעם ולא פעמיים? האם שכח השמאל שברק אסר להרוס בתים בציר כיסופים ובכך הקל על הרוצחים שביצעו בין היתר את רצח טלי חתואל ובנותיה? כמה חיילי צה"ל שילמו בחייהם על ביטול "נוהל שכן"? נו, אז מה? השמאל התרגש? ומה עם סירוס המשטרה לאחר המרד הערבי בגליל בשנת 2000? מה ההבדל בין השופט גולדסטון לשופט
תאודור אור? הרי שניהם עמדו בראש ועדות חקירה פרו-ערביות וניהלו משחק מכור. אז למה רק גולדסטון חוטף אש וגופרית מכיוון שמאל?
כי אחינו, היהודי החם ריצ'רד גולדסטון, חיבל עבורנו בקונספציה של נסיגה חד-צדדית ובתקווה שבחזרה לגבולות 67' נהיה עם ככל העמים, כולל הזכות להגנה עצמית. בכך סיבך קשות אפשרות של נסיגה כזו גם מיו"ש ועל כך קמה המהומה. כעת, לאחר שסיים את תפקידו החשוב, חזר בו. הוא ראוי לחיבוק ולו רק עבור שירותו החיוני הזה.
