הפסח מאחורינו, ואנחנו בדרך העולה לקראת חג מתן תורה. אך בדרך העולה לחג השבועות, מן הראוי שנאמץ תזכורות חיים מחוקת הפסח.
בחוקת הפסח שנוסחה בספר שמות מצויה הוראה שאנחנו, למרבה הצער והכאב, זונחים אותה, ולכן חשוב שנזכיר אותה לעצמנו.
כאשר הסבנו לשולחן בליל הסדר אמרנו: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָכֶם" [שמות י"ב, 49]. כאשר אנו מסתכלים על מערכות החיים בישראל איננו יכולים לציין, שעל רבבות מהגרי העבודה החיים בתוכנו אנו משתיתים את המצווה - "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר".
כאשר אנו בוחנים את המציאות ביישובי המיעוטים הערביים, המהווים כעשרים אחוז מאזרחי המדינה, איננו יכולים לציין שאנחנו מיישמים את המצווה - "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר".
כאשר אנו מסיירים ברחובות ירושלים "שאוחדה לה יחדיו", לצערי, לא נוכל לציין שהאזרח הפלשתיני הגר בעיר הזו, יש לו אותן זכויות שיש לי, הישראלי. לא נוכל לציין שילדי כל העיר ירושלים מקבלים אותם שירותי חינוך.
מן הראוי שגם אם ליל הסדר חלף, נשלח לעצמנו את התזכורת - "כִּי גֵּר לא תּוֹנֶה וְלא תִּלְחָצֵנוּ כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... כִּי אִם צָעוֹק יִצְעַק אֵלַי שָמוֹעַ אֶשְמַע צַעֲקָתוֹ" [שמות כ"ב, 20].
נזכיר לעצמנו את מה שקראנו בבבא מציעא [נט, ע"ב], נזכיר לעצמנו את החובה שלנו למעמדו של הגר - "בשלושים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר. אין מצווה אחרת בתורה, לא המצווה של אהבת אלוקים ולא מצוות השבת, לא המילה ולא מאכלות אסורות, לא איסור שקר ולא עבודה זרה, שמופיעה וחוזרת במספר כה רב של פעמים, כמו המצווה ביחס אל הגר".
רק רבותינו לא שיערו שאלו יהיו פני מדינת ישראל בחג הפסח בפתחו של העשור השביעי לקיומה. ואלו יהיו פניה בדרך העולה לציון חג השבועות, חג מתן תורה.
המצווה, שנוסחה בשמות [כ"ג, 9] ומורה עלינו לדעת את נפש הגר, חייבת לאתגר את החברה הישראלית. אסור לנו להשאירה רק כמלל בספר הספרים. עלינו לתת לה ביטוי יישומי, ואם צריך להיאבק על מימושה, חובה עלינו להיאבק.
