סטמפניו בתיאטרונטו ביפו

כשעולה המסך על הבמה בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, מצמררת דמותה של הגיבורה רוחלה, הלנה ירלובה מהתיאטרון הקאמרי (בדמיון הענק שלה לדמותה של לאה'לה שעשתה חנה רובינא בזמנו). צעיף התחרה השחורה הצמוד לשערה, הצעיף שעל השמלה הלבנה, ממקדים את הקהל ומהפנטים אותו לעבר זוג עיניה הענקיות, המדברות אליך ללא צורך במילים. ואכן, התנועה שלה ומבטי עיניה בסצינת הפתיחה - דיין כדי לקסום את הקסם ולהפנט את הקהל גם ללא אומר.

אודה ואתוודה, שמתוך כל הטקסט שנאמר ביידיש - איפשרה לי ידיעתי החלקית להבין רק חצי או פחות מהנאמר. אבל מי צריך להבין יידיש - כשניצבת לפניו שחקנית כה דגולה, שרק לשמע קולה העשיר ברגש) שלמישמעו הוצפו עיני בדמעות בכל סצינה בה הופיעה ב"האריסטוקרטים" ב"קאמרי" מתמלאים בתחושת החוויה; ובכלל - כשתעלה ההצגה בהמשך בתיאטרון היידישפיל - היא תלווה בכיתוביות בעברית, כך שהחוויה תהיה שלמה עוד יותר.

הסיפור נסב אודות אשה נשואה ואם לילד, שזכרונותיה לוקחים אותה 15 שנה אחורה, לרגע מכונן בחייה. אז, כשכבר הייתה נשואה טריה למשה מנדל, פגשה בחתונת חברתה את הכנר המהולל סטמפניו, והתאהבה בו ובמוזיקה המכשפת של כינורו. הוא הציע לה לעזוב את ביתה ומשפחתה, ולהצטרף אליו בקריירה של כנר-כלייזמר הנודד בין עיירות היהודים, ומביא להם את האור בחתונות כמו גם בלוויות. רוחלה קיבלה החלטה גורלית, אך נשאלת השאלה: האם צדקה במה שהחליטה?

הכינור הוא הכלי המלא נשמה בו משתמשים והשתמשו מאות שנים היהודים כדי לשמח ולהביע רגשות בכל אירוע בחייהם. זו הסיבה שרוב הכנרים הדגולים היו מאז ומתמיד יהודים. במחזה שעיבד פובולוצקי, כנר מחונן ווירטואוז בעצמו, תופסת נגינת הכינור נתח נכבד בהצגה, ומהווה קול נוסף לקולה של השחקנית. וסיום ההצגה נעשה בהשמעת יצירה שלו עצמו סולו, כמו כל המוזיקה בהצגה, כשבשונה מכל הופעתו קודם כצללית מאחורי הוילון, כאן הוא יצא אל קדמת הבמה, ומעביר לקהל את רוממות הרוח שבנגינת הכינור עד תומה.

בנוסף למשחקה הכה משובח של הלנה ירלובה, ברמה שלא פוגשים כמותו ביומיום בתיאטרון, שהוא חף ממאנייריזם ופוזות, ויוצא ממש מהלב שלה ללב הצופים - חוברים לה עוד שחקנים על הבמה. הראשון הוא התאורה הפנטסטית-חלומית, שעיצב מישה צ'רניבסקי הבינלאומי שלנו. חילופי הצבעים, המיקוד והעוצמה שלהם בהצגה זו - הם פשוט פיוט, ובעלי אמירה כמו של שחקן נוסף על הבמה. התאורה מחליפה את האווירה, המיקום והסדר, ומשנה כליל את תוכן הסצינות.

יכולת וירטאוזית זו, כמו גם של המוסיקאי פובולוצקי, ניכרת גם בתלבושות שעיצבה פולינה אדמוב. כשרוחלה-הלנה מסירה את הצעיפים מעליה, מתגלה שמלה באוף-וייט עם תיפורים ועיצוב מדהימים. כך גם עיצוב הבמה שיצר סשה לישיאנסקי המדהים, תוך ניצול הקונסטרוקציה והווילונות השונים, יוצר בכך שינויי מיקום והחלפת סצינות בשניות. הכל ביחד מתרקם ליצירה מגובשת אחת, אותה ביים בכשרון רב מרט פרחומובסקי. טביעת ידו ניכרת בתיזמור המהודק והמרהיב של כל המרכיבים גם יחד.

הצגה מופלאה, שמחזירה לנו את הגאווה על תרבותנו הקלאסית, שמקבלת אור חדש ומקום הראוי לה, בהתעוררות ההתייחסות לשורשים שלנו. חדל סדר ה"בושה" שכפו עלינו לאחר הקמת המדינה. בעטיה לא זכיתי לשמוע בילדותי מילה ביידיש או בכל שפה זרה אחרת בה שלטו הורי. את היידיש אני לומדת מביקורי בתיאטרון הידישפיל, ולאחר מסע בפולניה, מתחבר לי הפאזל לתמונה ברורה ומאירה.

להלנה ירלובה זוהי חזרה לשורשים בישראל, כשתיאטרון היידישפיל אימץ אותה למשך כ-12 שנים מאז עלתה לארץ, עד ש"הקאמרי" הבין את מהות היהלום הטמונה בה. וההצגה אכן תוצג ביידישפיל, שרוב שחקניו הגדולים כיבדו את ירלובה בבואם לחזות בהופעתה בתיאטרונטו.

התיאטרונטו הוא מפעל שנוסד ומנוהל בידי יעקב אגמון, ויכולת בחירתו המוצלחת בהצגות שמשתתפות בפסטיבל מדי שנה - מומחשת בהופעתן בהמשך בתיאטרונים הרפרטוארים שסופחים אותן.