מאז שגנזך המדינה ו"יד ושם" העלו את סרטוני הווידאו ממשפט אייכמן "במלואם" לאתר שיתוף הקבצים יוטיוב, התיישבתי במשך שעות וניסיתי לצפות בחומר המצולם. כמי שגדל על סיפורי המשפט המפורסם ההוא, סקרנותי גברה ורציתי במשך תקופה ארוכה לצפות בחומר הגלם ללא מסננים וללא תיווך, כמו שהוא. לגעת בהיסטוריה. עם הודעת "יד ושם" על פרסום סרטי המשפט, חשבתי שאצליח לספק את סקרנותי. אך תיעוד המשפט, שסימן אבן-דרך בהיסטוריה הישראלית, מגלה לנו אלמנט מרתק, בעיקר באמצעות אופן שימורו ותיעודו, על צורת זיכרון השואה בתרבות הישראלית.
התחלתי "לקרוא" את הטקסט הקולנועי-טלוויזיוני שמולי כטקסט לכל דבר ועניין. דרך ההיבטים הטכניים לצד ההיבטים התוכניים והצורניים. האמת? כל תחלואי התיעוד הרשלני הזה, על חריקותיו, חסרונותיו וגימגומו מלמד אותנו לקח על אופן זיכרון השואה בתרבות הישראלית. נראה, לצערנו, שזה פשוט לא יכול היה להיות אחרת. נדמה שהשואה נזכרת ומועברת בדיוק כמו עדויות הווידאו החורקות ממשפט אייכמן. קטעים, קטעים, מנותקים מהקשר, רצף זמן, היגיון או סדר. מסופרים ללא התחלה, אמצע או סוף. חורקים, צורמים, מבולגנים. נראה שלכל אורכן עוברות העדויות המצולמות תהליך, כמעט פיזי, של עיכולן. סרט הצילום כמו אינו מצליח להתמודד עם הסיפורים, וחריקותיו מבשרות סבל פיזי לדברים שנאמרים ומסופרים על גביו. ואולי דווקא החיתוכים והקיטועים מסמלים את החברה הישראלית המהירה, החפיפניקית, הים-תיכונית, אשר חותכת עדויות ומעבירה הלאה. מזפזפת בין ניצולי השואה. חותכת את צילומי התקריב של הפקיד הנאצי הרצחני. מנסה כביכול ליצור סדר משפטי, חברתי, אבל נראה שהכל נערם לעיסה מהבילה של זוועות השואה עם הרשלנות הישראלית המוכרת. החום של ירושלים מול הקור של אושוויץ.
וכך זה ממשיך, כמעין מטאפורה מצולמת של זכר השואה בישראל. קטעים קטועים של סיפורי זוועות ממציאות אחרת. נשים המנגבות את מצחן מחום היום של ירושלים. גברים עם עברית שבורה, בשפות אירופיות או ביידיש, מספרים את שחוו. והישראליות? היא חותכת, מדלגת, קופצת, לעיתים נדירות מנסה באמת לעכל, קולטת דבר מה וממשיכה הלאה. כמעט אירוני לחשוב שאת התיעוד עצמו ביצעה חברה אמריקנית. אך היא שימרה זו בישראליות ה"מתבקשת". אולי הרשלנות היא בעצם העברת האחריות לחברה חיצונית, זרה. אולי מתוך חוסר רצון לעסוק בגורלנו. כאילו אחרת זה פשוט לא יכול היה לקרות. נכסי צאן ברזל שנראים כמו בליל מקומם של חוסר זיכרון מוחלט, של שיכחה הנובעת מדחיינות, מקפיצה מדבר אחד למשנהו מבלי לסיים דבר.
הטקסט הזה כמעט מצייר את היסטוריית זיכרון השואה בישראל. הניסיון לשמור על ממלכתיות לצד הניסיון להבין ולספר מה היה. סובייקטיביות של עדים אל מול כרוניקה של בית משפט. עדויות ועובדות אל מול רגש. ויד העורך, אולי יד המדינה, מרפרפת על הסיפורים האנושיים, על הכרוניקה. זוהי לא הגדה של פסח, רחוק מכך, זוהי כמעט אגדה מודרנית שמזכירה סרט של טרנטינו ששט במרחב ובזמן שונים, מנסה ליצור סיפור. אלא שבמסמך שלפנינו אנו אמורים לקבל תיעוד, לא פיקציה. לא אשליה ולא סיפורי מעשייה, אך יד העורך מפזרת את העדויות, מערבבת אותן יחדיו, מעלימה עדויות ומטשטשת אחרות. ואם נותר מכך משהו, הרי שאלו הסיפורים האנושיים, הסובייקטיביים, ללא כרוניקה, ללא דקדוק בפרטי הפרטים, ללא רצף הגיוני, עובדתי או אחר. בליל של סבל אנושי שחותך האחד את השני כמו כביש ישראלי טיפוסי, שאינו מקשיב באמת לאף אחד.
העדויות האותנטיות סובלות מיד העורך או המשחזר שגורם לצופה להטיל בהן ספק כיוון שהן מנותקות מהקשר, היגיון או רצף כרונולוגי. וכך סובלים גם המשחזרים מקדושתו המסרסת של המסמך. הם אינם רוצים לגעת בו, לערוך אותו ולשחזר אותו כיוון שהדבר עשוי להעיר את מי שחושבים שהשואה לא הייתה, ומאידך-גיסא הם ניצבים מול מסמך ערוך ברשלנות, חלקי ומוזנח שקשה עד בלתי אפשרי להבין באמצעותו את הסיפור לאשורו.
בליל העדויות הזה מכניס את הצופה למצב של "לא לזכור ולא לשכוח". מעין מצב דמדומים שכזה שאינו מאפשר לנו לזכור באמת את שאירע, ללא עוגני מידע או כרוניקה ברורה, אך גם אינו מאפשר לנו לשכוח כיוון ששטף הסיפורים והמלל אינו מרפה, הסבל האנושי והכאב זועקים מבין סרטי הצילום המרוטשים. אך זהו מצב בעייתי מאוד, כאשר איננו יכולים לזכור מחד-גיסא ואיננו יכולים לשכוח מאידך-גיסא, מביטים בתמונות נעות שמספרות לנו סיפור חלקי, ערוך, צורם, מרוטש וקטוע.
נדמה שבדברי הימים ייזכר תיעוד הווידאו של משפט אייכמן ככזה שהבהיר את אופן הזיכרון הישראלי בשנים האחרונות. מקוטע, סובייקטיבי, לא רציף ומלא בהמון שיכחה. לא לזכור ולא לשכוח.
