הלוואי שהייתה לי גישה

פעם שאלתי מקרר: "מקרר, איך זה להיות מקרר?". "אתה מדבר ברצינות?" שאל המקרר."בוודאי, אני שואל אותך ברצינות גמורה," עניתי לו. "מה זאת אומרת? איך אוכל להסביר לך איך זה להיות מקרר?" שאל המקרר, אך לאחר שתיקה קצרה הוא הסביר: "נעים וכיף לי להיות מקרר, במיוחד בימים חמים. בדרך כלל הכול טוב ויפה, אך לפעמים מתחשק לי לצאת החוצה מהבית, להסתובב קצת בעולם, לראות אנשים ומקררים אחרים, לטייל קצת פה, קצת שם". חשבתי על דבריו, ואמרתי: "לי יש חברים רבים. לפעמים אנו נפרדים. חבריי הולכים לדרכים חדשות ואני מתגעגע אליהם. "ומי הם חבריך, אם מותר לי לשאול?"

כולנו ליצנים בממלכה הקסומה הזו,

סיפור זה התרחש בילדותי, באחד מטיוליי עם ההורים, כשהייתי בערך בן 10. לקראת סוף הטיול הגענו לאחד המקדשים הקדומים ביותר בסין. שם ניגש אליי אחד הנזירים, לבוש גלימה כתומה. הוא התקרב אליי, נתן בידי מראה קטנה, והלך. לא הבנתי למה עשה זאת. כשהגענו למלון הוצאתי את המראה מכיס מכנסיי והבטתי בה.

סבא שלי בן השמונים נולד וגדל באוהל. היום הוא גר בבית מודרני. ביקשתי מסבי שיספר לי על תקופת חייו באוהל ועל המעבר שלו לבית הקבע. הוא ביקש שאשב לידו, וסיפר: "לפני שנים רבות, כל הבדווים גרו באוהלים והיה להם מנהג לנדוד ממקום למקום כדי לחפש ולמצוא מקומות מרעה ומים לשתייה לעדרי הצאן שלהם.

לשיר אני לא יודעת. לרקוד אף פעם לא למדתי. לשחק אני יודעת רק בלגו ובפאזל, וכשאני עומדת מול מצלמה, אני מתחילה לגמגם, ותוך שניות אני מתעלפת. תמיד רציתי להיות שחקנית וזמרת... אבל הזיופים שלי יכולים לשבור כוס זכוכית בביתו של השכן. כך אמי אומרת, אך החלום שלי להיות שחקנית רק הלך וגדל!