בנימין נתניהו, בסרבנותו ליוזמת שלום – ישראלית, אמריקנית, אירופית או ערבית, ובהמירו מדיניות בצחצוחי לשון - מהווה סכנה לעתיד ישראל ולעתיד הציונות.
אומרים זאת כבר לא רק אנשי שמאל.
אומרים זאת אישי ביטחון שהתאגדו ב"ישראל יוזמת" - הרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, ראש השב"כ לשעבר
יעקב פרי, ראש המוסד לשעבר
דני יתום, והאלופים (במיל.)
עמרם מצנע, נתי שרוני ואחרים.
אומרים זאת מזרחנים מהשורה הראשונה, כפרופסורים
שמעון שמיר – בעבר שגרירנו במצרים ובירדן, אלי פודה, משה מעוז ואיל זיסר.
אומרים זאת דיפלומטים בכירים לשעבר, כפרופ'
עליזה שנהר – בעבר שגרירתנו ברוסיה, ו
קולט אביטל – בעבר קונסולית ישראל בניו-יורק.
אומרים זאת חתני וכלות פרס ישראל בחינוך, כפרופסורים גבי סלומון, מרים בן-פרץ, חיים אדלר – ועמם חתני וכלות פרס ישראל בתחומים רבים נוספים.
אומרים זאת גדולי הסופרים שלנו, כדוד גרוסמן, א"ב יהושע,
עמוס עוז ו
מאיר שלו.
אומרים זאת ידידי ישראל מודאגים ביהדות העולם, ציונים טובים - מהרבנים והפרופסורים ראשי J street בארה"ב, ועד ראשי J call באירופה.
אומרים זאת ידידי ישראל המסורים מראשי אומות העולם, ממרקל הגרמנייה, דרך סרקוזי הצרפתי, קמרון הבריטי וברלוסקוני האיטלקי, ועד אובמה האמריקני, משענת הביטחון והכלכלה של ישראל.
אומרים זאת, במילים מפותלות ורכות אך במלוא חומרת התוכן, אפילו שרים בממשלת נתניהו, מהשר
דן מרידור ועד השר
אהוד ברק.
אלא שכולם יחד – אינם אלא מיעוט בציבור.
ורוב הציבור? סקר "
הארץ" שנערך בפיקוחו של פרופ' קמיל פוקס, שלשום (יום ד', 25.5.11), אחרי נאום ה"דובי לא-לא" של נתניהו בקונגרס, מראה שבתוך חודש התהפכה דעת הקהל אצלנו, ומ-53% שהביעו אי-שביעות רצון מנתניהו, ירדה אי-שביעות הרצון ל-36% בלבד! 47% מהנשאלים הגדירו את מסעו של נתניהו בארה"ב – כניצחון. על זה אמר בהיסטוריה פירוס, מלך אפירוס – "עוד ניצחון כזה – ואבדנו". אלא שרוב הציבור חושב השבוע אחרת.
איך להסביר את הפער העצום בין "דעת הקהל" לבין אישי הביטחון, מומחי המדיניות ואנשי הרוח?
האם להתנחם בידיעה הוותיקה שדעת קהל היא שבשבת הנתונה להשפעות של כל רוח מזדמנת?
האם די להזכיר, למשל, שבסקר ששאל, בסוף תקופת ראש הממשלה לוי אשכול, מי מתאים ליורשו, זכתה
גולדה מאיר ב-3% מהנשאלים, אך לאחר שבועות ספורים, כשאשכול נפטר וגולדה נבחרה להחליפו, העניק לה סקר דומה 72%?!...
האם לחזור לקלישות ש"סקר הוא שקר" ו"מדבר סקר תרחק"?
חוששני שעסקינן בתופעה עמוקה יותר, ומסוכנת יותר. תופעת
ההתקרנפות.
התקרנפות, על-פי ויקיפדיה, למשל, היא
היסחפות אחרי האידיאולוגיה השלטת ואובדן חוש הביקורת והדעה האישית. מקור הביטוי הוא במחזה המפורסם של יונסקו, "קרנפים", שדימה את הפשיסטים ב-1938 למפלצות-קרנפים: "כאשר אינך יכול עוד להיות מובן על-ידי האנשים הדבקים בדת חדשה, בתורה חדשה... נוצר אצלך הרושם שניצב אתה מול מפלצות–קרנפים, למשל. הם יהרגוך במצפון טהור". עם עלות הנאצים התלבט יונסקו אם אפשר לעמוד מול ההתקרנפות, ושאל: האם אני האחד צודק? הקרנף פרץ קדימה בכוח ברוטאלי וסחף רבים, אך יונסקו עשה את חשבון הנפש שלו ולא נגרף עם ההמון (לפי ספרו של חיים גמזו "ביקורת התיאטרון").
לאחר יום העצמאות כתבתי כאן מאמר
"בשם הנופלים" (9.5.11, ובשינויים קלים מצא גם "הארץ" לנכון לפרסמו, ב-17.5.11). הנופל הקרוב לי ביותר הוא עודד קורצ'ין, חברי לתיכון, לצופים ולגרעין הנח"ל-המוצנח, שנהרג בששת-הימים. שלחתי את המאמר ל-40 חברי הגרעין. שתי התגובות הראשונות היו מפרסומאי ידוע ומאיש ביטחון בכיר לשעבר, שניהם ימניים, אך חברים אישיים, כך חשבתי. תגובותיהם היו גסות, ברמת טוקבק נמוך. לא הגבתי, בביטחון שחברי הגרעין האחרים יצננו. בודדים ניסו לשמור על סובלנות, אך הרוב שתקו. "לא נעים". מתקרנפים, כרוב "דעת הקהל".
יונסקו, ב"קרנפים", הסיק בבירור: בקרנפות צריך להילחם! אם ענקי הרוח שהזהירו את הציבור כבר אינם איתנו ברובם, הנביאים שלהם הקשיבו גם ליריבים רעיוניים, כפרופסור ישעיהו לייבוביץ', יצחק בן-אהרון, שולמית הראבן ולובה אליאב (שלו הקדשתי את מאמרי האחרון) – חובת המלחמה בהתקרנפות עוברת למומחי הביטחון והמדיניות, לאנשי הרוח –
ולנו, תלמידיהם, שרואים את האור האדום, ומסרבים להתבהם! אנו נתגבר! 
