ערב חקיקתו של החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, לפני 13 שנה, התעורר פולמוס ציבורי המבוסס על הטענה כי אין מוטרד מינית ללא אשם תורם מצדו. מאז, אין ספק שהחברה הישראלית והחברה המערבית כולה עוברות שינוי מהפכני ביחס אל קורבנות העבירה המינית וביחס לחשודים ולעבריינים. החשדות לפיהם יו"ר קרן המטבע הבינלאומי, דומיניק שטראוס קאהן, ניסה לאנוס חדרנית במלון בניו-יורק, הם ביטוי חשוב ופומבי לגישה החדשה:
אין עוד חסינות בפני שלטון החוק, לא לאלוף בצה"ל, לא לשר, לא לנשיא מדינה ולא לגאון פיננסי בינלאומי.
גם ערב הצבתו של שטראוס-קאהן בניו-יורק, הוא הוזהר על-ידי מקורביו, כולל נשיא צרפת ניקולא סרקוזי "לבקר את תשוקותיו", הרי עד שלא נתפס בביצוע המעשה האסור – הכל היה בגדר דיבורים מבדחים ותו לא. עד שנתפס שטראוס-קאהן, הפתיין הסדרתי, לכאורה, הוא לא חשב שעליו לרסן את תשוקותיו אלא להפך. העובדה שלא התעדכן בהלכי הרוח המשתנים ובעובדה שיותר ויותר מדינות נאורות רואות במעשים הללו עבירה ואף עבירה קשה, היא עובדה חשובה לא פחות.
ארצות הברית הגדולה, שם התרחש המעשה והחשד לעבירה, עומדת כיום במבחן חברתי חשוב ביותר בתולדות המאבקים למען זכויות האדם, מאבק שאינו נופל בחשיבותו בהשוואה למאבק שחרור העבדות. ההגנה על גופם של אנשים מאוימים הוא מאבק עקרוני של הגנה על זכויות וחירויות האדם, מבחינה פיזית, נפשית ורגשית, וללא ספק זהו מאבק חשוב ביותר בתולדות זכויות נשים וילדים, המהווים אחוז גבוה ביותר בקרב נפגעי העבירה המינית.
ואצלנו, פרשת הנשיא קצב היא אירוע מכונן בתולדות ההגנה על זכויות קורבנות העבירה המינית, ללא קשר לתוצאותיה, משום שהיא נתנה פומביות לקול הזעקה של המותקף. קורבנותיה היו לגיבורות. גבורת הקורבנות אינה רק בדרכן הקשה מנשוא להתלונן, אלא הרבה יותר מכך, בהתמדתן ועמידתן האיתנה מאחורי תלונתן. הקורבנות בפרשה זו הן ללא ספק הגיבורות שחוללו את התפנית ביחסה של החברה האזרחית אליהן, שאותותיה ניכרים במערכת אכיפת החוק והמשפט.
סיפורה של המהפכה עדיין לא תם. במובנים מסוימים היא אפילו לא החלה במקום אחד משמעותי וחשוב – במשפחה. כמעט כל הפרשיות שהסעירו את העולם בשנים האחרונות, נתקלו בקושי אמיתי ביחסן של בנות הזוג ונשות החשודים בעבירות המין.
הנשים נותרו לצד בני זוגן גם לאחר ההודאה ולעתים גם אחרי ההרשעה, מסרבות לקבל את רוע הגזירה ולהוקיע את ההתנהגות. כך בפרשת הנשיא
ביל קלינטון, עת עמדה בעוז הגברת
הילרי קלינטון מאחורי בעלה כשהיא מחזקת את ידיו ועד לפרשת קצב והאישה גילה, הנצפית תמיד מאחוריו.
אן סינקלר, אשתו הנוכחית של שטראוס-קאהן, נשאלה בראיון אם מפריעה לה התנהגותו כרודף נשים, ותשובתה הפתיעה: "לא, אני דווקא גאה בזה! זה חשוב שפוליטיקאי יידע לפתות. כל עוד שהוא מפתה אותי ואני אותו, זה מספיק בשבילי". מצד אחד, זה אולי חשוב ויפה שהמשפחה נלחמת על כבודה כמו על כבודו של החשוד, אבל מצד שני, ספק אם זו אכן עמידה על חזקת חפותו של החשוד או שמא מדובר בקורבן נוסף בסדרת קורבנותיו של החשוד.
גם אם קיימים הבדלים בדרכי הגישה והטיפול בשערוריות הללו במדינות השונות במערב, עובדה אחת בלתי נמנעת: הפרשות זוכות לטיפול משטרתי ומשפטי, יש חקירה, מוגשים כתבי אישום ומתנהלים משפטים. אולם עדיין עולה התהייה הבאה: האם ומתי תתחולל מהפכה בגישה בקרב בני זוגם של החשודים, אם וכאשר יהפכו למורשעים? האם גם אצלם ייצא המרצע מן השק?
