החל משנת 1999 ועד לישיבתה האחרונה ביום 6.5.04, מינתה הוועדה לבחירת שופטים חמישה שופטים עליונים וכן מספר גדול יותר של שופטים מחוזיים בשיטת "המכרז התפור": נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים היו מחליטים לקדם מי המועמדים הרצויים להם, וזאת בהתאם למספר התקנים הפנויים, ובדרך-כלל פורסמו רק שמות מועמדים אלו. בכך למעשה נמנע תהליך של בחירה אמיתית דמוקרטית והוועדה נמנעה מלקיים את תפקידה, בהעדר בחירה של ממש, והסתפקה בהליך של מינוי - אישור שמות המועמדים שהומלצו על-ידי הנשיא ושר המשפטים במקום בבחירה מתוך מספר אלטרנטיבות.
המחוקק קבע את הרכב הוועדה לבחירת שופטים בהרכב ציבורי על-פי נוסחה של שלושה שופטים עליונים, לרבות הנשיא, שני שרים ובהם שר המשפטים, שני חברי כנסת ושני נציגי לשכת עורכי הדין. למרות זאת, תיפקדה הוועדה בשנים האחרונות, בכל הנוגע למינויים לבית המשפט העליון ובדרך כלל גם למחוזי, כחותמת גומי ולא כגוף בוחר השוקל מועמדים שונים ומחליט בהתאם לעדיפויות כלשהן.
נשיא בית המשפט העליון ושרי המשפטים השונים הכתיבו לוועדה את סדר היום ואת המינוי הרצוי להם. הבחירה נעשתה בהתאם לרצונם ותוך התעלמות מרצונם של חברי הוועדה האחרים.
הפעם, לקראת ישיבתה ביום 6.5.04, נראה היה כי נפתח עידן חדש שכן הוועדה פרסמה לקראת הדיון רשימה מכובדת של מועמדים ממגזרים שונים ובהם שופטים מחוזיים מצטיינים, עורכי דין מהשוק הפרטי, אנשי אקדמיה ועוד.
בניגוד לנהוג בשנים האחרונות, דומה היה כי הוועדה תיאלץ הפעם לקיים דיון אמיתי באפשרות בחירותו של כל אחד מהמועמדים, לשקול יתרונותיו וחסרונותיו של כל מועמד, ולקיים הליך של בחירה לשמו נועדה מלכתחילה. אולם האשליה התנפצה חיש קל. שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון הודיעו זמן רב מראש מי הם המועמדים המועדפים עליהם , המועמדים הללו נבחרו, ושיטת "המכרז התפור" נשמרה.
בין כל המועמדים, בלטה מועמדותה המיוחדת של פרופ' רות גביזון מירושלים. בצד פעילות אקדמית בולטת במשך עשרות שנים, עסקה פרופ' גביזון גם בפעילות ציבורית עניפה, מקורית ומרתקת. פרופ' גביזון הייתה ממייסדי האגודה לזכויות האזרח, כיהנה כנשיאת גוף זה והעלתה על סדר היום הציבורי את בעיותיהן של מיעוטים מקופחים שונים בחברה הישראלית.
בצד עמדותיה הנטועות עמוק בשמאל הציוני המסורתי, עסקה פרופ' גביזון במשך שנים בהצדקה עיונית ואקדמית לקיומה של מדינה יהודית ולפיתרון מחלוקות אידיאולוגיות ואחרות בדרך של הידברות, פשרה וויתור הדדי בכל השסעים הפוליטיים המרכזיים של החברה הישראלית: בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין ספרדים לאשכנזים ועוד, הכל תוך ניסיון להגיע לאמנה חברתית מוסכמת ולא בדרך של הכרעה שיפוטית, בה, תמיד צד אחד יוצא כשידו על התחתונה.
לעמדותיה המקוריות, הנון-קונפורמיסטיות, המבריקות והאנטי ממסדיות, נתנה ביטוי במרוצת השנים במספר רב של מאמרים אותם כתבה בעיתונות, בספרות מקצועית, במאמרים מקצועיים ועוד.
אין פלא שלאחר עשרות שנים של פעילות ציבורית עניפה זו, המצטיינת בסובלנות, בפתיחות ובתרומה חסרת תקדים לקיום היהודי במדינת ישראל, זוכה פרופ' גביזון לאהדה ציבורית נרחבת בתחומי המקצוע וגם מחוצה לו, מחוגים שונים, ללא קשר לעמדות פוליטיות אלו או אחרות.
פרופ' גביזון גם העבירה לא אחת ביקורת על מערכת המשפט, על שלוחותיה השונות, וידעה לשחות כנגד הזרם בהתאם לצו מצפונה וליושרתה ואף לשלם על כך מחיר.
קשה לפקפק ביתרונותיה של פרופ' גביזון והתאמתה לתפקיד הבכיר נראתה טבעית ביותר. אולם מספר עיתונאי חצר כבר הצהירו בפרסומים שונים לפני מועד הישיבה כי אין למועמדותה כל סיכוי. הצגת מועמדותה הטילה אתגר כבד על הוועדה למינוי שופטים, שכן נשאלת השאלה האם ניתן להגיע לצמרת מערכת המשפט ללא "קשרים" מתאימים וללא עשיית לובי, אלא רק על בסיס כישורים ורקורד מוכח.
ההצבעה התקיימה, פרופ' גביזון, כידוע, לא נבחרה, ותחזיות הכותבים התממשו, ראו זה פלא: אין ולא היה לפרופ' גביזון כל סיכוי להיבחר. נשאלת השאלה כיצד יתכן מצב מוכתב מראש שבו לאישיות כמו פרופ' גביזון אין כל סיכוי להיבחר לבית במשפט העליון? דומה כי חל שיבוש יסודי באופן פעולת הוועדה, המחייב את המחוקק ליזום בדחיפות רוויזיה מוחלטת בדרך מינוי השופטים בישראל ובמבנה הוועדה עצמה.
___________________________________________________________
הכותב הוא חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין
