בתי הקטנה מסיימת בימים אלו את לימודיה במערכת החינוך הממלכתי, ולא נותר לי אלא לומר "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". אלו החדשות הטובות. החדשות הגרועות הן שנכדי הבכור יתחיל כיתה א' בעוד ארבע שנים, וייכנס לאותה מערכת כושלת, שהרי הרפורמות שבדרך לא יביאו כל תועלת, בדיוק כמו קודמותיהן.
מערכת החינוך, שתקציבה שני רק לתקציב הביטחון, שמעסיקה כ-125,000 עובדים ומשרתת כ-1,120,000 תלמידים, מנוהלת ללא כל פיקוח ובקרה.
אנא קראו את
חוק חינוך ממלכתי ותיווכחו כי מערכת החינוך אינה מחויבת בקבלת אישור הכנסת לביצוע כל שינוי שהוא, מקטן ועד גדול. רפורמות במבנה המערכת ובשיטות ובתכני הלימוד מבוצעות עם כניסת כל שר חדש לתפקיד, ויש לנו שר חדש כל שנה וחצי בממוצע (מאז 1990 היו לנו 13 שרי חינוך).
כך נכנסה תוכנית לימוד שפה, "השפה כמכלול", שתוצאתה היא שגדל דור שמתקשה בהבנת הנקרא ושפתו עילגת. כך נכנסה שיטת הבדידים בחשבון, ודור שלם יודע כי ירוק ועוד כחול שווה חום, אך חסר כל תשתית חשיבה מתמטית. כבר אז, כשתוכניות אלו הוצגו, היו להן הרבה מתנגדים, אך למה להקשיב כאשר לא נדרש? מספיק שהשר ומנכ"ל המשרד רוצים רפורמה כלשהי, ואין מי שיכול לעמוד בדרכם. זו דיקטטורה (דיקטט = הִכְתִּיב; צִוָּה, פָּקַד).
מערכת החינוך מתנהלת בחוסר אמון מוחלט. המורים אינם מאמינים לשר ולהנהלת המשרד. ההורים והתלמידים אינם מאמינים ביכולת המערכת. שני ארגוני המורים מתנהלים בכוחניות שמשתקת יכולת שינוי כלשהו. וכך, כשכולם נאבקים בכולם, איכות החינוך והלימוד בישראל מידרדרת מדחי לדחי. ולא יספרו לנו כי זה רק עניין של תקציב, בשנות הצנע החינוך בישראל היה מהמצטיינים בעולם, וכיום, כשאנו מהווים את אחת הכלכלות החזקות בעולם, החינוך בישראל הוא כשל מדינה בעולם השלישי.
חזרה לחינוך של פעם ראשי המערכת מתרצים את כשלונותיה בבעיית התקציב. אעלה דווקא נושא שאינו קשור לתקציב - יעדים ומטרות החינוך. מתי לאחרונה היה דיון ציבורי בנושא? כל המערכת מנווטת ליעד אחד - בחינות הבגרות, אך האם זה היעד היחידי? האם הוא משרת את כלל הציבור? את כלל צרכי המדינה?
מה יעלה בגורלם של כל אותם שאינם מתאימים ללימודים תיאורטיים? נידונו להוות את אחוזי אי-ההצלחה במערכת חד-ממדית. פעם היה לנו חינוך מקצועי, אך זה נשחק ונהרס תחת הסגידה למולך בחינות הבגרות.
ומה עם לימודי ההמשך. המושג "תעודה אקדמית" הפך לבדיחה עצובה, כאשר קבלתה הפכה להיות זכות מוקנית לכל אחד, מתאים או לא. תפקיד מערכת החינוך צריך להיות לאפשר לכל בעל יכולת לימודית להגיע ללימודים אקדמיים, על-ידי התגברות על מכשולים סוציו-אקונומיים. במקום זה יצרו עשרות תארים שבינם ובין אקדמיה אין ולא כלום, ונולדו עשרות מכללות לאספקת תארים "אקדמיים" לכל משלם.
אז מה יש לנו? מערכת הנפקת תעודות עם מאות שאלוני בגרות מפיזיקה ועד כלבנות, ועם עשרות תארים "אקדמיים" מוזרים. ומה אין לנו? נכתב "חנוך לנער על-פי דרכו", ופרשנותי היא מערכת חינוך ממוקדת בנוער, בצרכיו ובעתידו, ולא בגחמות הפוליטיקאים והצגת סטטיסטיקות חסרות תועלת.
מה הכיוון? לחזור למערכת החינוך של פעם, עם בחינות בגרות רק במקצועות ליבה, כאשר יתר המקצועות והציונים באחריות המורה ובית הספר, עם מערכת חינוך מקצועי ברמה גבוהה, עם מערכת לימודים אקדמיים תומכת כלכלית בכל אדם כישרוני, אך לא מורידה את הדרישות הלימודיות.
