בין הומניזם לבין הלכה

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. היא מדינה יהודית קודם-כל במובן של מדינת העם היהודי, כשם שצרפת היא צרפתית, ואחר-כך היא מדינה יהודית ודמוקרטית באופייה, שילוב של התרבות היהודית והתרבות הדמוקרטית, כפי שעולה הדבר בבירור ממגילת העצמאות, ממוסדות המדינה ומאורחות חייה הציבוריים. התרבות הדמוקרטית מבוססת על ערכי ההומניזם. ערכים אלה הם כבוד האדם, חירותו, הצדק והשוויון, האחווה ועוד. בשורשם ערכים אלה נמצאים גם במסורת היהודית.

לכן, מנסחי הליבה של מגילת העצמאות קבעו: "מדינת ישראל...תהא מושתתה על ערכי החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". משמע, ערכי היהדות המרכזיים וערכי הדמוקרטיה עולים בקנה אחד. לפיכך, אלה הם הערכים המרכזיים והמחייבים של המדינה. למענם של הקוראים הדתיים, ראוי להוסיף כי בהומניזם היהודי-דתי מבית מדרשו של הראי"ה קוק, הובן כי האמונה בדבר "הניצוץ האלוהי שבאדם" זוכה לכבוד הראוי לו במרחב המודרני-דמוקרטי, המכבד את חירות האדם ואת רצונו החופשי.

לעומת זאת, ישנן קבוצות דתיות קיצוניות שהערך העליון שבאמונתן הוא הציות למסורת, אף במקרים שבהם ערכיה עומדים בסתירה לערכים ההומניסטיים-דמוקרטיים. כוונתי למאמינים בעליונות שלמות הארץ על המוסר ההומני, לחרדים מבית מדרשם של הרב יעקב יוסף, ועוד. כיוון שהכנסת חוקקה חוק בדבר ההגנה על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה, הרי שיש למערכת המשפט חובה להעמיד לדין מי שעובר על חוק זה, על הסתה, גם אם עשה זאת מתוך אמונה הלכתית (או לחילופין, מתוך אמונה מוסלמית).

בסיכומו של דבר: ההומניזם מיטיב עימנו, יותר מאשר הלכות מסוימות שנקבעו לפני עליית ערכי הקדמה המוסרית. לדעתי, רובו של העם נמצא בזרם הרחב אשר חי לאור הערכים היהודיים-דמוקרטיים, ועליהם חובתנו להגן בכל תוקף.