פעמיים הפתיע אותי
ירון לונדון בשבוע שעבר. על הפעם הראשונה לא אכביר מילים - זה עניין של טעם: כשהופיע על המסך חייל צה"ל שאמר כי בכל פעם שראה בית קורס בעזה נתעצב, אמר ירון זהבי הצעיר (שחשב אולי שהוא מדבר עם החברים במערה החשמלית): "אותי זה דווקא שימח". איך אמרתי? עניין של טעם.
הפעם השנייה מחייבת להאריך קצת יותר. בהיעדרו של קירשנבאום ראיין לונדון לבדו את עורכת-הדין לאה צמל - זו שכולם אוהבים לשנוא מפני שהיא מגינה על ערבים - ודן עימה בצעדים שנקטה הממשלה להסרת "איום המטס". טוב, בינתיים התבשרנו מפי המפכ"ל ש"עמדנו במשימה", אבל הדיון נערך בזמן שהאיום הקיומי של הדודות הזקנות מאמריקה, שוודיה וגרמניה עדיין ריחף על ראשנו, וממדי האסון הצפוי טרם סוכמו בשורת "הערכות המצב" שנערכו בהשתתפות ראש הממשלה (שהנחה את שש-מאות השוטרים שגויסו למשימה להתמודד עימה בנחישות) ושר המשטרה, והגורם הביטחוני הנודע, שר הפנים.
הראיון התנהל בעצלתיים. דיבור פה, דיבור שם, לאה צמל אינה מן הרהוטים, ואז נזכר לונדון פתאום במנטרה ישנה והחל לפלוט אותה מפיו במהירות של מאה מילים בדקה: למה הצבועים האלה (מילים שלי, לא שלו) הדוגלים (כביכול) בשמירה על זכויות אדם לא הולכים להפגין בסוריה? מדוע הם לא הולכים ללוב, לסודן, לצ'צ'ניה (ובעיני רוחו הוסיף עוד כמה מדינות שראוי להפגין נגדן שברגע זה איני נזכר בהן)? למה הם נטפלים דווקא לישראל. ועל שאלתו חזר כמה פעמים בכל פעם בלהט רב יותר, ובסוף הראיון גם הודיע לצמל שלא עלה בידה להשיב על שאלתו.
טוב, אז אני אנסה.
קודם כל, אם אתה מרמז שנטפלים אלינו מפני שהם כולם אנטישמים שונאי יהודים, כדאי לזכור (ולך דווקא יש זיכרון לא רע) שלא תמיד נטפלו אלינו. היו זמנים שבהם צעירים נלבבים וצעירות נלבבות (גויים, כן, גויים!) היו באים הנה לשנת עבודה בקיבוצים, ומדינת ישראל הייתה מדינה אהודה בעולם, ובעיתונים כתבו עלינו טובות, וישראלי שביקר בחו"ל התקבל שם בסבר פנים יפות, כמעט בהערצה. אנחנו לא צריכים לשאול את עצמנו מה קרה שלבם של רבים כל-כך נהפך עלינו?
שנית, ישראל היא אמנם מדינה ככל המדינה, אבל לא לגמרי. רבים ראו בהקמתה תיקון עוול היסטורי, עשיית צדק עם עם שמיליונים מבניו נרצחו בשואה. ישראל היא מדינה שאין שופטים אותה כמו ששופטים סתם מדינה. כיוון שרואים בה הגשמת אידיאל בינלאומי, מודדים אותה במידת עמידתה באידיאל הזה. כאשר נראה שאינה עומדת בו, באים איתה חשבון יותר מאשר עם כל מדינה אחרת. הכלל הוא - אם אתה דורש צדק, עליך להיות צודק.
ושלישית, ישראל מוכרת את עצמה (בכמה מקומות קונים את הסחורה הזו) כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מדינה המכריזה על עצמה כך - צריכה להתנהג כמדינה דמוקרטית. דורשים ממנה יותר מאשר דורשים ממדינות לא דמוקרטיות.
ורביעית, סכסוכי גבול יש בהרבה מקומות, ויכולה להיות דעה לכאן ולכאן מי צודק בהם. אבל כאן, ישראל עדיין שולטת בשטחים שכבשה לפני יותר מארבעים שנה וביושביהם, ואינה מסיימת את הכיבוש. הרי סיפורי המשט והמטס מראים בבירור כי ישראל עומדת אפילו על כך שהיא תחליט מי ייכנס ומי לא ייכנס לא רק לשטחה שלה (שזו זכותה) אלא לשטחים הכבושים. ארבעים שנה זה הרבה זמן, והסבלנות של אלה שהיו פעם ידידים פוקעת. והם מוציאים קצת קיטור.
אכן, את סודן ובורמה וצ'צ'ניה לא מודדים על-פי הסטנדרטים שבהם מודדים את ישראל. זו לא אנטישמיות, זאת אפליה לטובה. צריך לקבל את זה באהבה.
אתה הבנת את זה, ירון?
