- לתובעת: עו"ד לימור אסלן, במינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי למחוז צפון
- למוסד לביטוח לאומי: עו"ד וירג'יניה מנסור- ג'בארין
התובעת, אחות במקצועה, עובדת במרפאה של שירותי בריאות כללית בצפון. באחד מלילות מוצאי שבת ביקרה התובעת אצל בתה בתל אביב ונשארה ללון אצלה.
בבוקר יום ראשון, לא הלכה התובעת ישירות לעבודה, אלא יצאה עם בתה ונכדיה לסידורים בתל אביב, שם הסתובבו להנאתם כשעה או שעתיים והתהלכו אט אט עד אשר הגיעו לתחנה המרכזית בתל אביב. שם, בדרכה לאוטובוס, עת עלתה התובעת בדרגנוע, נפלה ונחבלה ברגלה. התובעת פנתה למוסד לביטוח לאומי בתביעה כי האירוע יוכר כתאונת עבודה.
על-פי החוק, רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו.
אולם, תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות לעיל, אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה תוך הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו.
המוסד לביטוח לאומי סירב להכיר בתאונה זו כתאונת עבודה בנימוק שהתאונה אירעה תוך כדי הליכה "מסידורים בתל אביב" לעבודתה של התובעת ולא תוך כדי הליכה מהמקום שבו היא לנה אל מקום עבודתה, היינו "הדרך המקובלת".
בית הדין דן תחילה בשאלה הכללית מהי "הדרך המקובלת" ממעונו של מבוטח למקום עבודתו ובחזרה. בנסיבות המקרה הספציפי התמקד בית הדין בשאלת ה"דרך" שהתובעת עשתה בין נקודת המוצא (דירת הבת) לבין נקודת היעד (המרפאה). בית הדין קבע כי גם אם מדובר במקום לינה חד פעמי, שבו אין "דרך מקובלת," במובן הרגיל לגבי ההגעה מאותו מקום אל מקום העבודה, עדיין דרכה של התובעת מדירת הבת בת"א למרפאה בטבריה יכולה להיחשב כ"דרך מקובלת" הואיל וניתן באופן סביר לראות אותה כמובילה בין נקודת המוצא לבין נקודת היעד.
לאור קביעה זו עבר בית הדין לעסוק בשאלה האם התובעת סטתה מן הדרך המקובלת, והאם (במקרה של תשובה חיובית לשאלה זו) סטייה זו שוללת את ההכרה באירוע כתאונת עבודה?
מבלי להתחבט יתר על המידה, קבע בית הדין כי התובעת סטתה סטייה מדרך שעשויה להיחשב באופן סביר כ"דרך מקובלת".עוד הוסיף בית הדין וקבע כי הליכה של כשעה או שעתיים, הינה "סטייה של ממש" מן "הדרך המקובלת".
לכאורה, נוכח קביעה זו של בית הדין, דין התביעה היה להידחות. אולם, לא כך פסק בית הדין, אשר בחר לקבל את התביעה ולקבוע כי פגיעתה של התובעת הינה בגדר תאונת עבודה.
את קביעתו זו נימק בית הדין בכך שהתאונה שאירעה לתובעת נגרמה לאחר שהסטייה מהדרך המקובלת כבר הסתיימה מאחר שהתאונה שאירעה לתובעת עת עלתה על הדרגנוע בתחנה המרכזית ממש לפני הגעתה לאוטובוס הייתה גם היא בתוואי הדרך המקובלת.
וכלשונו של בית הדין: "אמנם, לפני התאונה, התובעת סטתה, סטייה של ממש, מ"הדרך המקובלת" הסבירה, בעת שהסתובבה עם בתה ונכדיה בתל אביב, אך אותה סטייה של ממש כבר הסתיימה לפני התרחשותה של התאונה, כך שהתובעת שבה אל הדרך המקובלת מבית בתה אל מקום העבודה (כשהדרך מתל אביב לטבריה נעשית באוטובוס, ברור שהתחנה המרכזית בתל אביב היא בתוואי "הדרך המקובלת"). מכאן, שהסטייה כבר "נרפאה" עם הגעתה של התובעת לתחנה המרכזית והתאונה אירעה לאחר "ריפוי" הסטייה"(ההדגשות לא במקור - מ.א)
קביעתו זו של בית הדין מקורה בהכרה בכך שהסטייה כבר "נרפאה" עם החזרה אל תוואי הדרך המקובלת.
פועל יוצא מפסיקת בית הדין הוא שאין די בבדיקה אם הייתה סטייה מהדרך המקובלת (במובן שקבע בית הדין) ויש לבחון גם אם הסטייה "נרפאה" באמצעות חזרה לתוואי הדרך המקובלת.
דומה כי פסיקתו של בית הדין תואמת את לשון החוק ומטרתו, אולם יש להניח כי יישומו של פסק הדין יעורר שאלות שונות, כאשר השאלה המרכזית מביניהן תהא: היכן בדיוק עובר קו הגבול בין הסטייה לבין החזרה ל"דרך המקובלת" ומתי תיחשב סטייה מ"הדרך המקובלת" כמסתיימת?
לדוגמא: מה היה קורה אם התובעת הייתה נופלת בדלת הכניסה לתחנה המרכזית או על המדרכה שמחוץ לדלת הכניסה? האם גם אז היה פוסק בית הדין שמדובר בתאונת עבודה? מה היה קורה אם הדבר היה קורה בדלת או בדרגנוע שבצד שונה של התחנה?
מה היה פוסק בית הדין אם התאונה הייתה מתרחשת רחוב אחד לפני התחנה המרכזית?, מה אם התאונה של התובעת הייתה מתרחשת מיד לאחר שיצאה מהחנות האחרונה שבה ביקרה, בעת שצעדה לכיוון התחנה המרכזית, ובדרך המקובלת לשם?
נראה כי במוקדם או במאוחר יידרשו בתי הדין לעבודה לדון ולהכריע בשאלות אלה ודומותיהן.
בל 20421-06-10 אסרף גלוריה נ' ביטוח לאומי (מיום 31.10.10).