1. יותר ממה שנראה בסרטון הלינץ' שביצעו הלובים בקדאפי, היו הקולות ברקע. צרחות ברבריות שבקעו מעולם אחר, עולם קדום שבו חיה עדיין נקמת הדם והנאמנות היחידה היא לשבט. השבט שקדאפי הדיר במשך שנות שלטונו ומנע ממנו תקציבים ופיתוח, נקם את נקמתו האכזרית. צפו להמשך.
הליברליזם המערבי מנסה במשך שנים לפענח את קוד ההתנהלות המזרח התיכונית. שנות הקולוניאליזם הולידו נקיפות מצפון שהביאו לבחינת האוריינט במונחים מערביים לחלוטין. בעקבות הביקורת שמתחו אדוארד סעיד וסיעתו על מדע המזרחנות, סורסו לגמרי המנגנונים המחקריים של המערב ביחס למזרח, עד שנזנחו כמעט לגמרי הממדים המיתיים, השבטיים, הקדומים הפועמים מתחת לפני השטח ומתסיסים עמים וקבוצות הרבה יותר מכל אינטרס כלכלי או לאומי גלוי.
עכשיו, מששקע האבק על משטרו של קדאפי והשריעה הועדפה על כל חוק מדינה בלוב; בתוניסיה המתקדמת יחסית ניצחו הכוחות האיסלאמיים, ובמצרים שולט משטר צבאי - כדאי לבדוק כמה מאבחנותיו של מי שהוכתר בפי התקשורת הישראלית כ"עיתונאי החשוב בעולם", תומס פרידמן. האמת היא שלא פרידמן צריך להיות הנושא אלא חבורת השוטים המקיפה אותו, המתהדרת בנוצות חכמתה וסוגדת לניתוחיו.
2. שעה שהחלו המהומות בעולם הערבי, התקשרתי למזרחן העולמי, ברנרד לואיס ושאלתי מה לדעתו על ישראל לעשות. "שום דבר" השיב. "כל צעד של ישראל עשוי להתפרש כנקיטת עמדה". אבל פרידמן נזף בישראל על שלא נקטה עמדה לצד המפגינים, ו"צידדה בפרעֹה", הוא מובארק. לדבריו, "בעידן של שינויים כה גדולים, לישראל יש ההנהגה המנותקת ביותר שהייתה לה מעולם, הנהגה חסרת דמיון המודרכת על-פי קלישאות". לי זה נשמע דווקא כתיאור מהימן של כתיבתו של פרידמן עצמו.
ביוני האחרון הציע פרידמן לשלטונות סין ללמוד מהמהפכה בתוניסיה: "אם אתם רוצים לדעת מה מחולל מהפכות - אין זה קשור לעלייתו או ירידתו של התל"ג... זאת הדרישה לכבוד... 'כבוד לפני הלחם' הייתה הסיסמה של המהפכה התוניסאית...". אהה, ועם הסיסמה הזאת הלכו אזרחי תוניסיה לבחירות והעלו לשלטון מפלגה איסלאמיסטית.
3. בפברואר האחרון הסתובב פרידמן בכיכר תחריר והתפייט שיכור מאושר: "מה שהיינו עדים לו בתחריר הוא הדה-קולוניזציה האמיתית של
הארץ הזאת. לאחר שהבריטים עזבו, מצרים נשלטה בידי מלך כושל ולאחר מכן, מאז 1952, (נשלטה) בידי דיקטטורה צבאית. (כעת), לראשונה בעידן המודרני, מצרים באמת בידי תושביה". תקנו אותי, אבל האם מצרים לא נשלטת כעת בידי משטר צבאי?...
מהמיית לבו דיבר פרידמן על שני מוקדים רגשיים שיתקיימו מעתה ואילך בעולם הערבי: לב דתי במֶכָּה, שאליו יעלו לרגל מוסלמים כדי להיות קרובים לאלוהים, ו...כיכר תחריר שאליה יבואו אנשים כדי לגעת בחופש. כדאי לשים לב לדיכוטומיה המכוונת שפרידמן יוצר בין הדת לבין המהפכה האזרחית, משום שאליבא דפרידמן להפיכה במצרים לא היה כל קשר עם תנועת "האחים המוסלמים": "מה שעשה את ההתקוממות כאן כה מרשימה - ובמובן מסוים כה מסוכנת לאוטוקרטיות אחרות באזור - הוא בדיוק העובדה שהיא לא נשלטה בידי האחים המוסלמים ולא קיבלה השראה מהם". כך קבע העיתונאי החשוב בעולם על סמך שוטטות עצמאית בכיכר ושיחה עם שניים ורבע אנשים.
שבוע ימים לאחר פרסום דבריו, באותה כיכר עצמה, לפני למעלה ממיליון מפגינים, נאם מי שהיווה השראה לתנועת האחרים המוסלמים, המטיף הגולה, שיח יוסוף קרדאווי. קרדאווי הביע לא אחת תמיכה בפיגועי ההתאבדות נגד ישראל ובתקיפת חיילים אמריקנים בעירק. ממש באותו זמן כתב בעל הטור העירקי, ג'אבר חביב ג'אבר, אבחנה שהסתמכה על מעט יותר ידע: "במקרה של האחים המוסלמים, נראה לי שהישיבה מאחור הייתה בחירה שנבחנה בדקדקנות יותר מאשר תוצאה של חולשת התנועה או של התמהמהותה. האחים השתמשו בסוג של "תקייה" [הסוואה] מחוכמת כדי לסכל את הטענות שהמשטר ניסה להסתמך עליהן כדי לגייס גורמים מערביים נגד המהפכה, בטיעון שדוחפים אותה האיסלאמיסטים, ושהיא תהפוך לתנועה הדומה למהפכה האירנית".
כחצי שנה מאוחר יותר, נערכה בכיכר "הפגנת המיליון" שבה קראו ההמונים - בעידוד האחים המוסלמים - "לביטול הסכם השלום, לפעולת תגמול צבאית נגד ישראל ולהכנת הצבא לשחרור כל פלשתין". אגב, ה"תקיה" שג'אבר מדבר עליה, היא "חובת הזהירות" המתירה למאמין המוסלמי להסתיר את זהותו כדי לשרוד תחת שלטון עוין. כך למשל קיבלו אנשי ה"אחים" היתר הלכתי לגלח את זקנם כדי שלא יזוהו בידי אנשי משטר מובארק. אולי זאת הסיבה שפרידמן לא זיהה אותם, למרות שהם היו סביבו בהמוניהם...
4. לאחר שהשווה את מובארק לפרעה, הגה פרידמן השוואה מדהימה בנועזותה: "באשר לביבי (פרידמן מקפיד לכנותו "ביבי", כמו היה חברו הפרטי ולא ראש ממשלת ישראל), השיעור שעליו ללמוד מתחריר הוא ברור - אדוני, אתה נמצא היטב בדרך להיות החוסני מובארק של תהליך השלום". הוא תהה, "האם ביבי מכין הפתעות, או שהפלשתינים קלטו אותו נכון: זייפן (נוכל) גדול, המחביא אג'נדה דתית-לאומית מתחת לגלימה ביטחונית".
בתורת הספרות מכנים זאת "המחבר המובלע". כלומר, הסופר שם בפי אחת מדמויותיו את השקפת עולמו שלו עצמו. אכן, זה מה שפרידמן חושב על ראש ממשלת ישראל...
גדעון לוי לא היה מנסח זאת אחרת. מסתבר שהשנאה הפתולוגית כלפי
בנימין נתניהו לא נעצרה בגבולות השמאל הישראלי וחצתה את האוקיינוס האטלנטי עד למשרדי הניו-יורק טיימס. אבל מה שפרידמן מכנה "אג'נדה דתית-לאומית" הוא מונח חלופי ל"שיח הזכויות" של העם היהודי על ארצו, עניין עקרוני לא פחות מהשיח הביטחוני. נתניהו לא החביא זאת מעולם; זה הבסיס של הציונות וההצדקה לקיומה של ישראל.
5. שתי הנחות יסוד החוזרות ברוב מאמריו של פרידמן והתואמות שלא במקרה את אלה של השמאל הישראלי, לא תמיד זה המתון: (א) פניו של העולם הערבי לקראת דמוקרטיה, מה שיבטל את ייחודיותה של ישראל כדמוקרטיה היחידה באזור; (ב) העתיד הצפוי לישראל הוא שליטה של מיעוט יהודי ברוב ערבי, דבר שיוביל את ישראל לגורל דומה לזה של דרום אפריקה, כלומר מדינת אפרטהייד.
ובכן (א) כדאי לשלוח שוב את פרידמן לאזור להתעדכן; (ב) סיפור האפרטהייד ושלטון המיעוט ברוב מתעלמת ממחקרים דמוגרפיים וסוציולוגיים רבים המפריכים את הטענות הללו ומציירים לישראל עתיד אחר מתסריט האימים שפרידמן מנופף מולנו. גם אפרטהייד אין פה למעט בדמיונם של אנשי שמאל מקצועיים. חשוב לזכור שנכון להיום ישראל אינה שולטת ברוב מוחלט של הפלשתינים. הם אחראים לכלכלתם, למדיניות החוץ שלהם, לחינוך, לתעשיה, לתחבורה ולשיטור ועוד. הכול, למעט הגבלות הקשורות לביטחון, שלא רק ישראל דורשת אלא גם הפלשתינים מבקשים זאת שלא בפומבי (בפי שחשפו מסמכי אל ג'אזירה) כדי להישמר מהשתלטות אלימה של תאי חמאס על הרשות הפלשתינית.
6. הנחת יסוד נוספת: כדי להיתפס כרציני (בידי מי?) נתניהו צריך לחשוף כבר עכשיו את מפת הנסיגות שלו על השולחן, "כדי שכולם יראו על אלו פשרות טריטוריאליות כואבות אתה מדבר", או "להוריד התנחלויות 'בלתי חוקיות' - "כל צעד כזה יכריח את יריבי ישראל להתייחס ל'ביבי' ברצינות וילחץ על הפלשתינים להיות רציניים אף הם".
לא ייאמן שפרידמן מפריח את השטויות הללו באוויר לאחר 17 שנה של נסיגות על גבי נסיגות מצד ישראל וללא תוצאות חיוביות מצד הפלשתינים לבד מדם ואש ותמרות עשן. ועוד לא הזכרנו את הניסוי הגדול ביותר - זה שפרידמן וחסידיו בתקשורת הישראלית תמכו בו ללא סייג - העקירה מגוש קטיף.
כעשרת אלפי מתיישבים פרודוקטיביים שהפריחו את חולות הים בדרום נעקרו מבתיהם יחד עם קברי יקיריהם, ממשלת ישראל הסתכנה בקרע עמוק בעם ולא שעתה לאזהרות המתנגדים - והנה הפלא ופלא, הנוסחה של פרידמן לא עבדה! באמת לא מובן, כיצד שר ההיסטוריה ואלוהי הפוליטיקה המזרח תיכונית אינם שועים לתובנותיו העמוקות מני ים של תומס פרידמן, אבל עובדה היא שבמקום שבו פרחה החקלאות הישראלית ומוסדות חינוך מפוארים שכנו, עומדים עד היום חורבות המשמשות בסיס לאלפי טילים המשוגרים על בסיס קבוע אל ערי ישראל. הרשות הפלשתינית גורשה משם בידי האיסלאם הרדיקלי, סניף של האחים המוסלמים (כמה רדיקלי אפשר להיות יותר מהפת'ח עצמו? החמאס הוא הוכחה לגבולות הנמתחים של האבסורד המזרח תיכוני) רצועת עזה הפכה לחמאסטן, מוצב אירני על גבול ישראל. ישראל יצאה לשתי מלחמות בעקבות הנסיגה ההיא. אבל פרידמן בשלו, לתפארת העיתונות האמריקנית ולחרפת המציאות האמיתית.
7. כך מתאר פרידמן את האינתיפאדה השנייה שגבתה מישראל מאות הרוגים ואלפי פצועים: "החלטה נמהרת של
יאסר ערפאת" במקום "לאמץ את תוכנית השלום של שתי המדינות שהציע הנשיא קלינטון". נו, "החלטה נמהרת", כך קורא פרידמן את ההיסטוריה. הפוליטיקאים והמנהיגים חשודים בטיפשות לעומת העיתונאי החכם שרק הוא מסוגל להסיר את המסווה מעל פניהם. אבל הממצאים הברורים מלמדים שהמלחמה שערפאת פתח בה באוקטובר 2000 הייתה מתוכננת.
ערפאת לא רצה לסיים את הסכסוך על מדשאות קמפ-דיויד, משום שהגרעין המאחד של הקולקטיב שערפאת הנהיג - ושמורשתו מוסיפה להדריך גם את ההנהגה הנוכחית בקרב הפלשתינים - לא נע מעולם סביב הגשמת שאיפות עצמאות כלשהן, כפי שפרידמן מדמיין. לו היה כך, היו ערביי האזור מקבלים את תוכניות החלוקה הרבות מאז ועדת פיל ב-1936 ועד לימינו.הגרעין הפוזיטיבי של הפלשתינים סובב להוותנו סביב השאיפה לחורבנה של מדינת היהודים. אלו לא פרנויות אלא קריאה מפוכחת בדברי מנהיגי האזור, בחומרי הלימוד, בתקשורת ובסקרים.
8. לאורך מאמרים רבים, פרידמן מקפיד לצייר את ישראל והפלשתינים כשני צדדים סרבניים באופן שווה. זה כל כך נאיבי שזה מצחיק. ישראל נסוגה ונסוגה 17 שנה. הממשלה הזאת - לא אחרת - דיברה על שתי מדינות לשני עמים, הקפיאה את הבנייה ביהודה ושומרון, הציעה לפלשתינים לגשת לשולחן המו"מ - ודבר לא קרה! התנאי הבסיסי ביותר שעד כה הודחק מהמו"מ בידי פוליטיקאים חסרי אחריות היה התביעה להכרה פלשתינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בלי זה אין ערך לשום דבר, משום שרק הכרה בישראל כמדינה יהודית תאשר שאכן פני שכנינו לסיום אמיתי של הסכסוך ושאין להם תביעות נוספות. הכרה כזאת תאשר שיש מוסלמים באזור המכירים גם בזכויות היהודים על ארצם.
היא תאשר שלאחר מכן לא יוכלו ערבים כלשהם לבוא בתביעות ליהודים ש"גזלנו" כביכול את ארצם (למרות שהיסטורית מדובר בדיוק ההפך. ספרו לפרידמן), היא תחסל את דרישת השיבה שמשמעותה חיסול מדינת היהודית. אבל עד כה, כל מנהיג ערבי בכל מקום על הפלנטה הצהיר שלעולם לא יכירו הערבים בישראל כמדינה יהודית. פירוש הדבר אחד: כל נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון תהיה חסרת אחריות ותסכן את קיומה של ישראל, משום שהיא תוסיף להנציח את הסכסוך. בקיצור, בהיעדר הכרה בזכות היהודים על חלק כלשהו מארצם, כל נסיגה שלא בהסדר סופי תהיה חזרה מטומטמת על כל שגיאות אוסלו והעקירה מגוש קטיף במסגרת מצעד האיוולת של ההיסטוריה.
9. עוד הנחת יסוד שפרידמן שאב כנראה ממעיינות הפנטזיה הבלתי נדלים של השמאל הישראלי (הצעה לפרידמן: קרא פחות את הארץ, נסה עיתונים אחרים, מפוכחים יותר): בישראל קיים רוב שקט, בלתי נשמע, המוכן לוויתורים מרחיקי לכת. וואלה, איזו אבחנה עמוקה - הרי הוויתורים כבר נעשו וממשלת ישראל הנוכחית הכריזה על נכונותה, אז מה החידוש בדבריו של פרידמן? אה, לשיטתו יש רוב בציבור הישראלי המוכן להתאבד, סליחה - לוותר גם על הקלפים הבודדים שעוד נותרו בידו ולהפקיר את שלומו וביטחונו בידי חבורת שומרי החוק ואוהבי ציון של
מוחמד דחלאן ושותפיו.
ממרום שבתו ומתהומות שחצנותו, מציע פרידמן לפלשתינים להכריז בכל יום שישי על "יום של שלום" שבו אלפים מהם יצעדו "באופן בלתי אלים לירושלים, נושאים בידיהם ענף זית ושלט בעברית ובערבית האומר: 'שתי מדינות לשני עמים. אנחנו העם הפלשתיני, מציעים לעם היהודי פתרון של שתי מדינות המבוסס על גבולות 1967 - עם תיקונים הדדיים מוסכמים - הכוללים את ירושלים, שם הערבים ישלטו בשכונות שלהם והיהודים בשלהם". מאז "דמיין" של ג'ון לנון לא נכתב טקסט כה נאיבי ומופרך. ההינתקות לא הסתיימה בקיץ 2005 היא חיה ובועטת במאמריו של פרידמן, המנותק ממה שקורה באזור. אגב, בשנה האחרונה קראתי רעיונות דומים אצל כותבי הארץ...
מכל מקום, פרידמן לא כותב מילה על האינדיקציה הקריטית ביותר לשינוי בדרך לשלום: מערכת החינוך. לא עלי זית ושלטים; חינוך לשלום. הכנַסת ישראל למפות הלימוד, הכרה בזכות ההיסטורית והדתית של היהודים על ארצם - לפחות על חלק ממנה, הפסקת ההסתה הקבועה נגד ישראל באמצעי התקשורת ובמסעות האינסופיים של המנהיגים הפלשתינים לקידום דה-לגיטימציה של ישראל. כל זה לא קיים, אז על איזה מצעד שלום פרידמן מדבר?
10. הנחת יסוד נוספת שפרידמן חוזר עליה כאחוז כפייה: נתניהו האשם העיקרי בהיעדרו של תהליך שלום; "הוא בזבז זמן בניסיון להימנע מעסקה עם הפלשתינים - וכולם יודעים זאת. איש אינו טיפש". "כולם יודעים זאת" הוא טיעון השמור למי שאין לו קלף מנצח זולת המילה שלו. האמת היא שלתומס פרידמן אין מושג בהתנהלות המדינית, הביטחונית הדתית, ההיסטורית והתרבותית של האזור, למרות שהניו-יורק טיימס מרשה לו לסמא את עיני קוראיו. וכולם יודעים זאת. איש אינו טיפש.
