כפי שהבטחתי בפרק הקודם, בפרק הזה אספר את הקורה איתי בחודש וחצי האחרונים.
לקראת סוף חודש אפריל, הרופא המטפל בי בבית החולים התחיל ללחוץ עלי שאני אעבור השתלת מח העצם העצמית. אני לא כל כך רציתי להיחפז כי היו לי כל מיני תוכניות להשתלב בעבודה חדשה שתיתן לי ביטחון כלכלי יותר טוב. כמו כן ניגשתי למספר מכרזים והייתי מעוניין לזכות בהם. הרופא המטפל התחיל בלחץ יומיומי ואף התחיל לקבוע לי תאריכי אשפוז. אני כהרגלי ביצעתי כל מיני תרגילי התחמקות.
חודש מאי - הרופא קורא לי לבית החולים ומזהיר אותי כי המחלה יכולה להתפרץ וכי אני יכול למות תוך חודש או מקסימום חודשיים, אם המחלה תתפרץ אז אין כל סיכוי שההשתלה תצליח. אני משיקולים שונים המשכתי לדחות את קביעת המועד לאשפוז, אך בכדי לרצות את הרופא קבעתי תור ללקיחת מח עצם מגופי בכדי שיוכלו בהשתלה להחזיר לי מח עצם בריא. על תהליך לקיחת מח העצם סיפרתי לכם בפרקים האחרונים.
לפני כן סיכמתי עם הרופא, כי אני לא אקבל את החומר הכימוטרפי המרוכז כפי שעושים לכל החולים לפני התהליך של שאיבת מח העצם, סיכמתי עם הרופא גם, כי אם השאיבה הזאת לא תצליח אז אסכים לקבל את החומר הכימוטרפי לגופי. החדרת החומר הכימוטרפי גורמת לנזקים קשים וכמעט בלתי הפיכים בגוף. חוץ מזה שזה הופך אותך לסמרטוט ובמשך יומיים אתה מקיא את הנשמה.
הרופא הסכים. אני הזרקתי לעצמי את זריקות האפוגן. את התופעות שזריקות אלו גורמות אין צורך לתאר, אתם זוכרים אותן מהפרק הקודם. וכך לאחר 4 ימים אני מתייצב בבית החולים יום אחרי יום והם שואבים ממני מח עצם.
עוברים כמה ימים והאחות ממחלקת ההשתלות מתקשרת אלי ואומרת לי לבוא מייד לבית החולים, הרופא רוצה לדבר איתי דחוף. הוא לא הולך הביתה עד אשר אני לא מגיע. לא נשארת לי ברירה ואני מגיע לבית החולים בסביבות השעה 17:00. אני מוצא את הרופא יושב וממתין לי. הוא שואל לשלומי ומספר לי כי אם אני לא נכנס לבית החולים מיידית - המחלה יכולה להתפרץ ואז אין כל סיכוי להשתלה. הוא אף מוסיף ואומר לי, כי המח עצם שנלקח ממני במצב טוב מאוד ושאני אדם מבוגר ועלי להחליט על גורלי, אך עלי לדעת כי אני יכול למות מיידית כי אני נמצא במצב קריטי.
אני מספר לו את בעיותיי וכי עכשיו תקופת בחינות הבגרות של בתי, היא בכיתה י"ב, זה יכול להשפיע עליה קשה, אני לא רוצה לפגוע בעתידה וכן עוד פרטים שונים ומשונים. עוד סיפרתי, כי האשפוז הוא כשלושה שבועות, אחר כך אני אהיה תשוש עוד כשבוע-שבועיים ואין לי פרנסה מובטחת. אני לא שכיר ואם לא אעבוד לא יהיה לי ולמשפחתי מה לאכול. אנו מסכמים, כי אני אגיע לאשפוז תוך שבוע ימים, ובשבוע הראשון אצא הביתה לחופשה יום יום.
אני חוזר הביתה ולא מספר לאישתי כי התחלתי בתהליך ההשתלה, ממילא היא כבר מבוהלת מאוד מכל מה שקורה לי. גם לבתי אני לא מספר כלום כי יש לה בחינה של 5 יחידות לימוד במתימטיקה, באנגלית וגם בביולוגיה ואני לא רוצה לפגוע לה בציונים ולערער את מצבה הנפשי לפני הבחינה.
כך אני מתייצב ביום א' בבית החולים, נקלט במחלקה ומייד מחובר לנוזלים שונים. מספר ימים לפני כן מושתל לי היקמן חדש בגופי הפעם על-ידי רופא אחר, כי הרופא שתיארתי לפני מספר פרקים לא בא בחשבון אצלי. כך כל היום בבית החולים עורכים לי בדיקות שונות ומשונות, אני מקבל תרופות שונות ובערב אני משוחרר לביתי. לפני הנסיעה הביתה אני נוסע לפגישת עסקים נוספת ורק בשעה 19:00 מגיע הביתה. למשפחתי אני מספר כי עברתי בדיקות שונות בבית החולים.
למחרת בשעה 8:00 אני מתייצב בבית החולים ומייד מחובר לכל הנוזלים המוזרמים לגופי וכן מייד מקבל תרופות שונות ומשונות וכן מזרימים לגופי חומר כימוטרפי כדי להרוס לי את כל מערכות ההתנגדות לשם קליטת מח העצם. בשעה 19:00 אני משוחרר לביתי כאשר הרופאים מזהירים אותי, כי אם יהיה חום עלי לחזור מייד לבית החולים - לחדרי. כן כן, יש לי חדר משלי בבית בחולים, חדר שמוכן באופן מיוחד לכל חולה עם שירותים ומקלחת צמודים וכן מיטה נוספת למלווה קבוע, התהליך מאוד מסוכן. אני מסכם עם אבא שלי, שהוא בעצמו לא אדם צעיר - הוא בן 74, כי הוא ישהה איתי בבית החולים 24 שעות ביממה. כאשר הגוף יקרוס, אני אכנס לבידוד מלא.
אני חוזר לביתי ורומז לאישתי שאני כבר מאושפז באופן מלא וכי התחלתי בתהליך השתלת מח העצם. היא אומרת לי - 'תישאר בבית החולים אתה כך מסכן את חייך' - אך אני לא מסכים. כמו כן אני מרגיש עדיין חזק מאוד. היא רוצה לשהות איתי בבידוד אך אני לא מסכים ואומר לה כי אבי יהיה איתי, וכי עליה לטפל בבתנו. היא תוכל לבוא כל יום בזמן האשפוז מבוקר עד ערב, אך היא חייבת להיות בבית.
למחרת אני חוזר לבית החולים ומקבל עוד יום של טיפול זהה וחומר כימוטרפי נוסף מוזרם לגופי. בתום הטיפול אני קורא לאחות ואומר לה, כי אני הולך הביתה. היא אומרת לי כי תכף היא תדבר עם הרופא התורן.ובמקרה זה מנהל המחלקה זה אותו רופא אשר רצה בכוח לאשפז אותי לפני כמה חודשים כאשר לא היה כל סיכוי להשתלה [תקראו באחד הפרקים הקודמים]. האחות חוזרת אלי ואומרת לי, כי הוא מתנגד לשחרורי ומיד מחדירה לי שקית עם נוזלים שונים ומשונים לגוף. כך מנהל המחלקה מנסה לקבוע עובדה - 'אתה לא יוצא הביתה'.
אני יוצא מחדרי והולך לדלפק האחיות ומבקש לדבר עם הפרופסור הרופא התורן, היא אומרת לי כי הוא לא נמצא, אני שואל מתי הוא יגיע - הוא הרי הרופא התורן. היא אומרת לי, כי הוא בחיפה והוא לא יגיע. אני אומר לה, שלפי מיטב הבנתי רופא תורן צריך להימצא בבית החולים או בקרבת מקום והיא טוענת שזה לא נכון.
אני אומר לה, כי אני רוצה לדבר איתו, היא לא מאפשרת לי, כמו כן אני אומר לה כי אם אני לא אדבר איתו אני אנתק את כל הצינורות ואלך לביתי. יש לעמוד בסיכומים. אני חוזר לחדרי ולאחר מספר דקות מתייצבת האחות ואומרת לי דיברתי עם הפרופסור הוא הסכים לשחרר אותך אך זה על אחריותך.
כך אני משוחרר מהמכשירים השונים ומשקית הנוזלים ומגיע לביתי בשה 20:00, עצבני ומאוכזב מאותו פרופסור שמנסה לקבוע עובדות בצורה כוחנית ולא הוגנת. למחרת אני מתייצב בבית החולים בשעה 8:00 מייד מחובר לכל המכשירים ולנוזלים. היום זה יום חשוב - היום תבוצע השתלת מח העצם בגופי. נכנסות לחדרי שתי אחיות ומביאות איתן שלוש שקיות של מח עצם שנשאב מגופי כשבועיים לפני כן. הן מסבירות לי את התהליך שאני עומד לעבור את תופעות הלוואי שאני אקבל עם החדרת החומר לגופי, שזה כולל צמרמורות, יציאת צואה ושתן בלתי נשלטים, הקאות ועוד מתנות שונות ומשונות. כמו כן, הן אומרות, החומר יוחדר אלי כאשר אני מטושטש. לאחר כמה דקות מחברים אותי לחומר ומתחילה ההחדרה.
החדרת החומר נמשכת כחצי שעה. למזלי, לא קורות כל התופעות אך בזמן ההחדרה יש לי כאבים חזקים מאוד בבטן - כאבים שנפסקים עם הפסקת החדרת מח העצם. יש לציין, כי כל אלו שמבוצעים בהם השתלת מח עצם מסריחים לאחר מכן מספר ימים בריח תירס שרוף. כך גם אני. לאחר ההשתלה מבוצעות בי סידרת בדיקות. אני ממתין עד הערב, חום גופי לא עולה ואז אני משוחרר לבית עד למחרת. שלושת הימים הבאים התאפיינו בכך שהתייצבתי בבית החולים יום יום וקבלתי נוזלים דרך הווריד, כמו כן עברתי יום יום סדרת בדיקות רפואיות וכן קבלתי מגוון של כדורים שונים ומשונים. אך הדבר החשוב ביותר לו התפללתי יום יום הוא שלא יהיה לי חום כדי שאוכל ללכת הביתה.
ביום הרביעי - יום א' בשבוע, שבוע לאחר שאושפזתי באופן רשמי, הרגשתי כי עלי להתאשפז באופן מלא. אבא שלי הגיע לבית החולים והוא ישהה איתי עד אשר אשתחרר מבית החולים. יום למחרת לאחר שביצעו לי בדיקות דם, ראו כי המערכת שלי בגוף כבר קרסה לחלוטין. מייד הוכנסתי לבידוד מלא, אסרו עליי לצאת מחדרי. כל הרוצה לבקר אותי חייב לרחוץ ידים בברז המצוי בכניסה לחדרי וכן לחבוש מסכה על פניו. אסור שישהו יותר משני מבקרים בחדר בו זמנית.
עוד באותו יום התחלתי להרגיש רע. לקראת הערב התחילו לי שלשולים חזקים. האחיות נכנסו לחדרי באופן מוגבר ביותר, בדקו אותי כל הזמן, שאבו דם מגופי בששון, אני הפסקתי לספור את מספר בדיקות הדם שביצעו לי.
בלילה ניסיתי להירדם, היה די קשה מכמה סיבות. הסיבה הראשונה - כי הלכתי לשלשל כל שעה בערך. הסיבה השנייה - לא הרגשתי כל כך טוב. כמו כן אבי עזר לי לא להירדם, הוא ליווה את הלילה בנחירות אדירות והעיף מפעם לפעם את המסכה שעל פניו. נאלצתי להעירו בכדי שישים את המסכה חזרה על פניו. בנוסף, האחיות הגיעו בשעות שונות ומשונות לבדוק אותי ובשעה חמש בבוקר כבר מדדו לי חום ושאבו שוב פעם בששון את דמי.
היום השני לבידוד היה יותר קשה מאשר היום הראשון. השלשולים הפכו לתכופים יותר ויותר, בלילה שלשלתי כל 15 דקות, מצב שלא רק לא מאפשר לישון אלה אתה ישן בשירותים. כמו כן לא יכולתי יותר לאכול כי היו לי בחילות ואם כבר אכלתי אז הקאתי את האוכל. כמובן כל היום שאבו ממני דם, בדקו את חום גופי ובדקו אותי מכל הכיוונים.
זה היום השני שאני כבר לא אוכל כלום. ביום בשלישי קבלתי מתנה נוספת, חום גופי התחיל לעלות והגיע לשיאו בלילה - 38.5 מעלות, ושאר התופעות כמובן לא מפסיקות. אני מקבל כדורים נוספים להורדת חום וכן להרגעת השלשולים, הכדורים להורדת החום עוזרים אך השלשולים לא פוסקים, תדירותם יורדת לחצי שעה או שעה. לא קל אני מרגיש סמרטוט.
כך עוברים להם עוד יומיים. אני כבר בבידוד ארבעה ימים. מגיע יום החמישי בבידוד, זה יום שבת. ספירות הדם שלי עולות. אך שאר התופעות לא מפסיקות, החום יורד ומגיע ל-37.5 מעלות. אני מתחיל לאכול אך לא יותר מפרוסת לחם ועוד חטיף ליום. אני משתדל לשתות הרבה ואבא שלי קונה כל הזמן תה קר וכן מים מינרלים. הוא סובל. נראה אתכם יושבים כל היום עם מסכה על הפנים.
מגיע יום ראשון - ספירות הדם מתייצבות והרופאים מחליטים לשחרר אותי מהבידוד. אני שמח מאוד על כך. השלשולים מופיעים אחת לשעה, החום מופיע רק בלילה. אני מתחיל לאכול לאחר שבוע של צום כמעט מלא. אני לא אוכל יותר מפעם ביום, מעט יותר אוכל, אינני יכול לאכול יותר. אני מעודד את אבא שלי לנסוע הביתה ואני אומר לו כי כאשר אני לא בבידוד אני לא זקוק לו יותר. כך אני מצליח לשכנעו לנסוע, כמו כן אני חושב, כי אני אשתחרר ביום שלמחרת כי כך הרופאים אומרים לי, אבא נוסע הביתה.
למחרת אני לא משוחרר מבית החולים, החום מופיע בלילה והוא מעל ל-38 מעלות. למחרת גם כן אני לא משוחרר, החום נע בלילה סביב אותה טמפרטורה. השלשולים מופיעים אחת לשעתיים, האחיות ממשיכות בשלהן כערפדים צמאי דם לחלוב את דמי וכן להלעיט אותי בתרופות. הרופאים מחליטים להוציא לי את ההיקמן, כי אולי הוא גורם לי לזיהומים. לאחר כשעתים הוא נשלף מחזי, אני מרגיש מייד יותר טוב, אני לא סובל את הצינורות הללו המשתלשלים להם מחזי. אך החום לא יורד.
אני מבקש ללכת לחופשה הביתה ומקבל אישור לכך. כך זה נמשך מספר ימים, אני מתייצב בבית החולים בבוקר, נכנס לחדרי ומייד עובר סידרת בדיקות ובערב הולך הביתה. ביום החמישי הרופאים מחליטים לשחרר אותי מבית החולים, חום גופי יורד לכ-37-37.5 מעלות. אני שמח מאוד. אני מתייצב אצל הרופא המטפל והוא מנחה אותי, נותן לי סדרת תרופות ואני יוצא לחופשי.
בכל אותם הימים אישתי ובתי הופיעו יום יום בבית החולים ושהו איתי שעות רבות וכל זאת בכדי להקל עלי. כמו כן הביאו אוכל ביתי, שלא יכולתי להכניסו לפי וכן בגדים נקיים. הדבר הזה חיזק אותי מאוד מאוד. לאחר שחרורי מבית החולים אני שוכב כבר שבוע בבית, בקושי מצליח לזוז ומרגיש תשוש. כך עובר לו שבוע בבית, אני מרגיש כי אני הולך ומתחזק, החום נעלם אך יש עוד שישלול קל לפחות פעם ביום.
איבדתי את הטעם בפי זאת עקב הטיפולים הכימוטרפים. אני מתעייף מהר, מרגיש חולשה לאחר הליכה של למעלה ממאה מטר, אני הולך ומתחזק. אני עדיין לא יכול לשתות קפה אין לי טעם בפה, אין אני יכול לאכול אוכל מתובל. אך אני מתחזק. אסור לי לאכול כחודש במסעדות, להימצא בקרבת ילדים ועוד. עכשיו נותר לראות ולהמתין לתוצאות ההשתלה, את זה נדע בעוד כשלושה עד שישה חודשים. גם אז אתה לא בטוח כי המחלה לא תחזור.
כך אני מתכנן לכבוד טיפול היפוטרמי בגרמניה בכדי להבטיח את הריפוי המלא ממחלת הסרטן. הגרמנים הם המומחים בטיפול בסרטן בדרך זאת, זה עולה הרבה, לי אין ביטוח רפואי משלים לטיפול בחו"ל על כן אני ממליץ לכל אחד לבטח את עצמו לטיפול כזה, אף אחד לא חסין בעולם הזה. בימים אלה אני שוקד ומכין תעודות תודה והוקרה לכל אלה שטיפלו בי בבית החולים בזמן הקריטי הזה.
____________
תגובות לאלכס אפשר להפנות לדואר האלקטרוני:
alex@levin.name כמו כן ניתן לבקר באתר הברכות שהקים ממש בימים אלה:
www.alexlevin.org
